להיות דור שני לשואה ולשרוד

תתארו לעצמכם שאתם גדלים בבית במשך שנים ואינכם יודעים שבעצם האמא שלכם היא שורדת שואה.
היי נעים להכיר, אני דור שני לשואה וכן, גם אני שורדת שואה, ההשרדות של אימי עוברת להיות גם חלק מחיי.

אימי תמיד עטפה אותי, עטפה אותי במעילים, בסוודרים, בכובעים, שלא יהיה לי קר, תמיד רדפה אחריי כדי שאתלבש היטב, “שלא יהיה לך קר”,  אני לא הבנתי שהמרדף אחר דרך הלבוש שלי קשורה לקור שהיא חוותה בתקופת השואה בשהותה בכפר רוסה בבולגריה , הכפר אליו היא ומשפחתה הוגלו מהעיר סופיה.
אימי היקרה והאהובה, מעולם לא חיבקה אותי, כן איזה ילד גדל בבית שאמא שלו לא מחבקת אותו? ילד של שורד שואה. אמא שלי הייתה אמא שדאגה לכל צרכיי הבסיסיים כאילו הכירה את פירמידת הצרכים של מאסלו אבל, לא חיבקה.

אני זוכרת רגע אחד מכונן שהייתי בקופת חולים עם אמא בהמתנה להיכנס לרופאת המשפחה, הייתי חולה עם חום גבוה, אני מתבוננת מסביבי ורואה ילדים בגילאים שונים, כל אחד מהם היה מחובק על ידי אימו, אחד שכב על ברכיה, השני הניח את ראשו על חזה אימו, ואימי? ידיה שלובות על החזה שלה אוחזת את תיק היד ואני יושבת לידה, ברגליים צמודות, ידיים שלובות עטופה בסוודר ומעיל, כובעי קשור היטב על ראשי, עטופה שלא יהיה לי קר.
הקור החיצוני מעולם לא השפיע עליי אבל הקור הפנימי היה צובט בלב. באותו רגע, הבנתי שאמהות מחבקות את ילדהם ואימי לא אמא מחבקת, אני ילדה לא מחובקת.
התחלתי לאט לאט להתקרב אליה, באיטיות הטיתי את ראשי אל עבר הכתף שלה והנחתי את ראשי. באותו הרגע הרגשתי את חום גופה והתחממתי, ליבי היה חם, אבל היא, לא פתחה את זרועותיה לחבק אותי, ידיה המשיכו להיות סגורות לחיקה אוחזות את התיק.

ככה זה אצל שורדי השואה, קשה להם לחבק, לימים שמעתי ראיון ברדיו שאמן סיפר על הוריו שורדי השואה שמעולם לא חיבקו אותו, והסביר שזו תופעה שחוזרת על עצמה.
באותו הרגע, כאשר אני כבר אישה בוגרת ואמא בעצמי, הבנתי, הבנתי את המשמעות של החיים של אימי, שבעצם זה שהיא לא מחבקת היא מגנה על עצמה. היא הגנה על עצמה בכך שלא חיבקה אותי והגנה עליי בזה שעטפה את גופי בבדים.

להיות דור שני, זה הישרדות, הדור השלישי אמנם אינו שורד, אבל גם הוא מרגיש את ההשפעה, סבתא לא מחבקת ובני וביתי, ילדיי אינם מוותרים לה ומחבקים אותה בכל פעם שהם באים לבקרה.
ואני, אין יום שאיני מחבקת את ילדיי ואומרת להם כמה אני אוהבת אותם, כי חשוב לי שהמשמעות של חייהם תהיה מתוכם, מתוך עולמם הפנימי ולא מתוך עולם של שורדת שואה.

הפעם אסיים בציטוט מתוך שירה של פניה ברנשטיין
״שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים
עתה הם שולחים פאורות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אימי
בדופקי נעורים ושבים”
הנה אאזין שיר ערשי הרחוק
הביע פי אם אלי בת
הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק
איכה וזמירות של שבת
כל הגה יתם וכל צליל יאלם
בי קולכם הרחוק כי יהום
עיני אעצום והריני איתכם
מעל לחשכת התהום״
(פניה ברנשטיין).
מאחורי השיר והמילים מסתתר סיפורה של פניה שעלתה לארץ ללא משפחתה כחלוצה, היא שמעה על הארועים באירופה והגעגועים למשפחתה שנשארה בגולה גרמו לה לכתוב את מילות השיר, לאחר מכן ביררה על הוריה  ושמעה שהם ניספו בשואה.

הציור מתוך האתר של יד ושם של יוסף קובנר