יש משהו טוב בתחבורה הציבורית?

התשובה היא שגם אם כן, כנראה שלא שמעתם עליו. תחום התחבורה הציבורית הוא אחד מהתחומים המושמצים ביותר בתקשורת ובשיח בישראל. עשרות כתבות ותחקירים מספרים לנו על מחדלים, צפיפות, איחורים ושירות יקר מידי ולא נגיש, וגורמים לנו להדיר רגלינו מהאוטובוס והרכבת אל עבר הרכב הנוח. אך אותה תקשורת גם מספרת לנו על העלייה במספר כלי הרכב על הכבישים בעשורים האחרונים, העלייה בתאונות הדרכים, והכאוס התחבורתי שאנו צפויים לו תוך כמה שנים, אם מספר המשתמשים בתחבורה הציבורית לא יעלה באופן משמעותי. לקחתי על עצמי משימה- לכתוב על צדדים טובים בתחום, ולמרות שמהתחלה ידעתי שאוכל לשים עליהם את האצבע לא היה פשוט תמיד להפרידם מהחלקים המעצבנים והמאוסים בחוויה. בכל זאת, לסיכום כמה שנים בהם אני והרב קו עשינו קילומטראז’ לא קטן ביחד בדרכי הארץ, קבלו רשימה שמנסה להאיר את התחום באור אחר.

חלק מהביקורת על משרד התחבורה, וחברות התחבורה הציבורית מוצדקת לגמרי ואכן ישראל מפגרת בתחום (כמו גם בתחום תשתיות התחבורה לרכב פרטי) בעשרות שנים מאחורי מדינות ה-OECD. למרות זאת, בתקשורת (להוציא קמפיינים לא מוצלחים ברובם של משרד התחבורה), כמעט לא מספרים שיש גם דברים טובים בתחום שכדאי שתדעו. התחבורה הציבורית עוברת שיפור אדיר בשנים האחרונות ובסך הכל כן נהית יותר אטרקטיבית עבורנו- גם משתמשים קבועים באזורי המטרופולינים (גוש דן, אזור חיפה, ירושלים ובאר שבע) , גם לנוסעים מזדמנים בנסיעות ארוכות (רכבת וקווים בין עירוניים) וגם לאוכלוסיות ומגזרים שכמעט לא היו נגישים לתחבורה ציבורית לפני כן.

נתחיל בכמה נתונים על התחבורה הציבורית, שנאספו, כמו גם מידע להמשך הכתבה, מאתר האינטרנט “בלוג הרוכב לאוטובוסים”- המציג מידע מפורט בנושאי תחבורה ציבורית ורכיבה על אופניים.

https://israelbikebus.blogspot.co.il

• בשנת 2010 היו כ-750 מיליון נסיעות נוסע בתחבורה ציבורית בשנה. שירותי האוטובוסים סיפקו את מרבית הביקוש – %86 מהנסיעות. %10 מהנסיעות היו במוניות שירות ו-%4 – ברכבת. ב-2016 הרכבת צפויה כבר לעבור את רף ה-50 מיליון נוסעים בשנה.
• כ-80% מכלל הנסיעות בתחבורה הציבורית בישראל נעשות במטרופולינים.
• מסתבר שמי שכבר נוסע בתחבורה הציבורית, באורח פלא מרוצה: סקר מ-2006 של הלמ”ס הראה שכ-60% מהציבור מרוצים מהתחבורה הציבורית באזור מגוריהם. סקר שערך ארגון תחבורה היום ומחר ב-2014 נתן לתחבורה הציבורית באוטובוסים ציון 7.5, והנוסעים ברכבת היו מרוצים אפילו יותר.
• למשתמשי תחבורה ציבורית יש סיכוי נמוך בכ-80% לסבול מעודף משקל, וזאת בזכות ההליכה ברגל לתחנות ומהן.
• מספר האוטובוסים הפועלים בשירות התחבורה הציבורית בישראל 2014 – כ-7,000.
• מספר הנהגים המועסקים בתחבורה הציבורית בישראל 2014 – כמעט 10,000.
• מספר הנסיעות המבוצעות כל יום: כ-70,000.
• מספר חברות התחבורה הציבורית הפועלות בישראל 2014: 19.
• הגידול במספר הנוסעים באוטובוסים בשנה מאז 2003: כ-3.12%, יותר מהגידול באוכלוסיה שעומד על 1.8%.
• מספר קווי האוטובוס בישראל 2014 (כאלה עם מספר קו נפרד): כ-2,200
• מספר תחנות האוטובוס בישראל 2014: כ-25,000.

5 צדדים טובים בתחבורה הציבורית שאולי לא ידעתם:

תחרות

יש תחרות בתחבורה הציבורית? מסוימת. לנו כנוסעים יש אפשרות בחירה בין רכבת לאוטובוס בנסיעות מסוימות. אך ברוב מרחבי המדינה שלהם אין נגישות לרכבת האופציה היחידה היא אוטובוס. בשני העשורים האחרונים הצטרפו אל ‘אגד’ ו’דן’ חברות נוספות שזכו במכרזי משרד התחבורה להפעלת תחבורה ציבורית באזורים שונים שמכונים ‘אשכולות’. התחרות בענף היא לא במובן שתוכלו לבחור בין חברות שמציעות את אותו שירות ויכולות להוזיל מחירים, כמו הפרטות ותחרות בשווקים אחרים, אבל גם ככה מחירי הנסיעות, מסלולי הקווים ואפילו סטנדרט האוטובוסים נקבע ע”י המדינה.

אז למה זה טוב? לחברות יש כדאיות להשקיע ברמת השירות כדי לזכות במכרזים, והשוק הפך לדינאמי ולא נשלט ע”י שתי חברות גדולות. מרוויחים נוספים הם נהגי האוטובוסים. אגד ודן היו בעבר הרחוק קואופרטיבים, והנהגים ועובדי החברה היו גם הבעלים. מאז שהפכו לחברות ירד כוח ההשפעה של העובדים, ובשנים האחרונות יש להם בחירה בין עבודה בחברות השונות, ואפשרות להתאגד ולשפר את תנאי העסקתם. הרבה מכרזים בתחבורה הציבורית יצאו בשנתיים האחרונות ונמצאים בתהליכי יישום שונים – אשדוד, באר שבע, פתח תקווה, ראש העין, בקעת אונו, אלעד, אזור העמקים, הגליל, צפון הנגב ועוד. בכולם יש גם שיפור בשירות כמו תגבור קוים, הוזלות נקודתיות במחירים, אוטובוסים חדשים שמחויבים בתקן זיהום יורו 6, שלטי מידע בתחנות, שקעי USB  לכל מושב.

רב קו

מאז שכרטיס הנסיעה המגנטי נכנס לחיינו, הוא אמנם גורם ללא מעט כאב ראש ובעיות – קודי נסיעה מבלבלים, טעויות בחיוב וכסף אבוד בחשבון. מצד שני כבר הספקנו לשכוח שגם עידן הכרטיסיות, הניקובים והפתקים לא היה סימפטי במיוחד. הרב קו איתנו כבר כמעט עשור, ואחרי חבלי לידה ארוכים, כבר כיום, תודות לכרטיס אתם יכולים ברוב מהמקרים להימנע מתשלום במזומן לנהג בעליה לאוטובוס ובלבול בין כרטיסים, קודים, שקלים ואגורות. בשנה האחרונה החלו להיפתח מרכזי שירות לרב קו שנקראים “על – הקו”. מרכזים אלה מחליפים בהדרגה את מרכזי השירות של החברות השונות שנתנו שירות והנפיקו כרטיסים רק לחברה אחת, ושם אפשר להכניס לרב קו זכאות להנחה – סטודנט\גמלאי וכו’, ולפתור בעיות שונות שלקשורות בכרטיס. הרב קו גם מאפשר קריאה אוטומטית (“תיקוף”) בכניסה אוטובוס והרכבת ולכן רק לאחרונה נכנסת האפשרות של כניסה מכל הדלתות לאוטובוסים, מה שכבר קיים ברכבת הקלה בירושלים וה’מטרונית’ בחיפה ותל אביב.

השנה גם נכנסת בהדרגה רפורמה במחירי הנסיעות ושיטת התשלום. בחודשים האחרונים בוודאי שמעתם עליה ועל המנויים החדשים (יומי\שבועי\חודשי) שאפשר לקנות בארבעת המטרופולינים לנסיעה חופשית בכל חברות האוטובוס וברכבת, בנוסף להורדה שוות ערך למע”מ ממחירי התחבורה הציבורית אשר הוביל משרד הכלכלה. אפשר למצוא יותר ויותר מכונות להטענת רב קו, בנוסף לקופות בתחנות מרכזיות וברכבת, בכולם ניתן לשלם בכרטיס אשראי, ולקנות נסיעה חד פעמית, אחד מהמנויים או “ערך צבור” – תשלום סכום מוגדר: למשל 30, 50 או- 150 ₪ שממנו ירד בכל נסיעה הסכום שלה. אם אתם זכאים להנחה ההנחה תהיה מגולמת בתשלום הראשוני ולכן תזכה אתכם בכל נסיעה. הערך הצבור נכנס בהדרגה ועוד לא תקף היום בכל הארץ, אבל אמור עד סוף 2016. מניסיון שלי באזור תל אביב, ובחיפה והצפון- זה עובד וזה נוח. לאחרונה החברות מציעות למכירה מכשיר קורא רב קו שאותו אפשר לחבר למחשב בבית ולטעון בו נסיעות, באמצעות כרטיס אשראי באתר מיוחד (בעתיד הקרוב אפשר יהיה לעשות כך גם מסמארטפונים באמצעות קורא  NFC שכבר קיים במכשירים רבים).

מידע

השיפור האדיר בתחום זה בזמן האחרון, תודות לטכנולוגיה- שמסבכת אותנו מצד אחד אך גם מקלה על חיינו, ופחות למשרד התחבורה. אם לפני חמש שנים היינו מחכים בתחנת אוטובוס ומסתפקים בשלט צהוב דהוי שאומר איזה קוים אמורים לעבור בתחנה, ומקסימום יכולים להתקשר למוקד אגד ולחכות למענה, היום מהפכת המידע מלווה אותנו מתכנון הנסיעה- דרך המחשב בבית ב-Google Maps או אתר Bus.gov, דרך הסמארטפון ב-Moovit או אפליקציה אחרת ועד השלטים האלקטרונים והרגילים שבהם יש מידע מעודכן, ועד האוטובוס עצמו שהיום שיש בו משדר GPS ששולח את המיקום המדוייק לשלטים האלקטרונים ולאפליקציותך, ומסך המציג את התחנות וגם כריזה אלקטרונית (מגוחכת לעיתים). נכון שהמידע והשלטים לא פותרים פקקים ועיכובים שיגרמו לאוטובוס לאחר (ולשלט להתעדכן ולהעלות את הצפי להגעה ולהרגיז אותנו), אבל בסך הכל האפשרות שלנו לתכנן את הנסיעה בצורה טובה ופחות לחכות חסרי ישע בתחנת אוטובוס שוממה.

יותר קווים, נתיבים ורכבות

לאט, אבל בטוח- בשנים האחרונות יש עליה של עשרות אחוזים בקוי התחב”צ. ברכבת יש עליה ברורה בכמות הנוסעים משנה לשנה, בנוסף לבניית מסילות ותחנות רכבת ורכבת קלה בקצב איטי אך מבטיח. באוטובוסים קווים רבים מתוגברים לפי עליה בביקוש. השנה למשל, התבצעו שינויים ותוספות בקווים מהמרכז לטבריה וקרית שמונה, בקווי ירושלים ובקווים מחיפה לקריות והגליל. בנוסף, בכל מכרז חדש, החברה הזוכה מתחייבת להגדיל את מספר הקווים והתדירות ולערוך שיפורים והתאמות בשירות. בשנים האחרונות התפתחו מאוד קווים ארוכים, בעיקר של אגד שנוסעים על כביש 6 ומחברים את ערי צפון הארץ לירושלים ובאר שבע מבלי להכנס לגוש דן. כמות הנוסעים בקווים לחיפה, כרמיאל, טבריה, נצרת קצרין ועוד עולה משנה לשנה והחברות מוסיפות עוד ועוד נסיעות. תגבור קווים נוסף מתבצע בפרוייקט ‘קווי הלילה’ ו’קו רציף’ – הראשון הוא קווים בלילות חמישי ומוצ”ש ובחגים לאורך השנה- קווים מיוחדים שיוצאים אל מרכזי הערים ומרכזי בילוי משכונות וערים רחוקות, ובחזרה ומדווחים כהצלחה רבה. הפרוייקט השני התחיל השנה ומתרחב בעצלתיים,  ומטרתו ליצור קווי אוטובוס לתחנות הרכבת שמתואמים עם לו”ז יציאת והגעת הרכבות.

תחבורה לכולם

בשקט בשקט, התחבורה הציבורית תופסת תאוצה ומגיעה למגזרים שלא היתה נגישה אליהם בעבר – והם אלה שהכי צריכים אותה. מגזרים ומרחבים שלמים הורגלו במשך עשרות שנים שפשוט אין תחבורה ציבורית. בערים והשכונות החרדיות למשל, השתמשו בהסעות פרטיות לאלפי משתמשים ביום, בישובים הכפריים התרגלו להתנייד במכוניות וטרמפים והמגזר הערבי פשוט לא נלקח בחשבון, למרות שבמשך השנים הכפרים הקטנים גדלו לישובים עם עשרות אלפי תושבים. מה שהניע את תהליך השינוי הוא במידה רבה השוק החופשי, המכרזים והחברות החדשות שפשוט חיפשו פוטנציאל כלכלי לא ממומש ודחפו את המדינה לתכנן תחבורה ציבורית לישובים שלא היתה בהם עד אז. השכונות והערים החרדיות כמו בני ברק, ביתר עילית, מודיעין עלית ואלעד הן כיום הישובים בהם השימוש בתחבורה הציבורית- פנימית ובין-עירונית הוא הגבוה בארץ, ישובי המגזר הערבי מקבלים מ-2005 תחבורה ציבורית הולכת וגדלה וכך גם ישובים, קיבוצים ומושבים במועצות אזוריות. הישובים הגדולים האחרונים שזכו לתחבורה ציבורית היו יסוד המעלה וגיסר א-זרקא, וכיום ע”פ משרד התחבורה אין אף ישוב גדול (מעל 1000 תושבים) שאין בו תחבורה ציבורית. כן, גם במגזר הערבי. בכל הארץ יש עוד 150 ישובים קטנים שעדיין לא נגישים לתחב”צ. אגב, שיתוף המגזרים נעשה גם בחברות התחבורה עצמן – אם בעבר בעלי ונהגי הקואופרטיבים היו מהמעמד הגבוה וה’משתייך למפלגה הנכונה’ בלבד, כיום יש הזדמנות לאלפי נהגים מהמגזר הערבי והחרדי לעבודה בטוחה, ומתוך 19 חברות התחבורה הציבורית 5 הן בבעלות מהמגזר הערבי.

ועוד כמה דברים קטנים וטובים:

• נתיבי תחבורה ציבורית – מתרבים בערים ובכניסות אליהם, וגם האכיפה שתבטיח שיהיו פנויים מנהגים טובי לב לנסיעת אוטובוסים.
• שאטלים וחניוני חנה וסע – פתרון מקומי לכניסות לערים ומרכזי תעסוקה שמאפשרות להשאיר את הרכב מחוץ לפקקים (ללא הצלחה יתרה בינתיים)
• אוטובוסים חשמליים ומונעים בגז – נמצאים בניסוי בחברות השונות ויחליפו בעתיד אוטובוסים מזהמים שמונעים על סולר. הרכבת תהפוך לחשמלית במקום קטרי דיזל.
• שיתוף נסיעות וטרמפים – זו גם תחבורה ציבורית? הפייסבוק והוואטסאפ מלאים בקבוצות שיתוף טרמפים, לעבודה, ללימודים ולעיר הגדולה.
• שילוב אופניים ותחב”צ – כיום אפשר להעלות אופניים לאוטובוסים בין עירוניים ורכבות (באופן רשמי לא בכל שעות היום) ואם יש לכם אופניים מתקפלים אז ניתן להעלות אותם לכל התחבורה הציבורית.
• תחבורה בשבת – סוגיה מורכבת. החידוש של השנה האחרונה הוא בינתיים לא ברמה הארצית, אבל יוזמות מקומיות כמו ה’שבוס’ בירושלים ו’נוע-תנוע’ בגוש דן, יוצרות מעין תחבורה ציבורית בבעלות משותפת (קואופרטיב) בשבתות. מתוקף הסטטוס קוו שנקבע עם הקמת המדינה, התחבורה הציבורית לא פועלת בשבת. עם החלת החוק, התחבורה הציבורית היחידה בתחום המגזר הלא- יהודי היתה בחיפה ונצרת, ולכן בערים אלה שמוגדרות ‘מעורבות’ אין מגבלה מלהפעיל אוטובוסים ציבוריים. בישובים נוספים במגזר הערבי אליהם נכנסה תחבורה ציבורית בשנים האחרונות היא פועלת גם בשבת. וכמובן יש את מוניות השירות שמציעות תחבורה מוגבלת, אך השימוש בהם לא כלול בהסדרי ה’רב קו’ והרפורמות הארציות.

לסיכום, אפשר לדבר על מה אין ומה לא טוב בתחבורה הציבורית, והכל גם נכון – אין תחבורה מסודרת בשבת, אין מספיק נתיבי תחב”צ בערים, אין מספיק רכבות, הכל איטי, מסובך ויקר ביחס לעולם. אבל, אפשר גם להסתכל על מה כן משתפר ולאט לאט כן הופך לאטרקטיבי בשבילנו. לנסות לנצל את היתרונות – את הקווים הכן מוצלחים, את מערכת הכרטיסים שהופכת ליותר פשוטה וזולה, את אפליקציות המידע ואת היתרונות של נסיעה באוטובוס וברכבת על פני נהיגה ברכב. אז תנסו?