יותר ויותר אנשים בישראל מכירים בשיח הלגיטימי והלא פשוט של חיילים המתמודדים עם מה שמוגדר בשפה הקלינית כ”הלם קרב”. אך הרבה מאוד חיילים וחיילות שלא חווים חוויות פוסט טראומה ממצבי לחימה ישירה או התקלות עם אויב פנים אל פנים נושאים על גבם חוויות לא פשוטות מהשירות הצבאי שהם מתביישים הרבה פעמים לחשוף כי אם זה לא הלם קרב אז זה כנראה לא רציני, או שהם אפילו לא מודעים להשפעת האירועים על מציאות החיים שלהם גם אחרי סיום השירות הצבאי.
כמדינה החיה על חרבה מאז הוקמה, סביר מאוד להניח שכמעט לכל אחד מאיתנו יש חוויות הקשורות לצבא ולחוויית השירות הצבאי שלנו ואו של ילדנו או חברנו. ולכן פועלים בעמותת רסיסים להוביל ולהרחיב את השיח החברתי-תרבותי בישראל בנושאי צבא, לחימה ושכול תוך יצירת מרחב בטוח ומכיל הנותן לגיטימציה לשיתוף חוויות הלחימה והשירות הצבאי גם לחיילים וגם לבני המשפחות שלהם.
חדשות טובות- אתם לא לבד
העמותה מאמינה כי מרחב בטוח ומכיל הנותן לגיטימציה לשיתוף חוויות הלחימה, יטיב עם נושאי הזיכרונות הכואבים ויחזק את החברה הישראלית כולה. לאורך השנים הפכה העמותה לפלטפורמה ייחודית המבקשת לתת צבע לחוויות השקופות, דרך אירועי תוכן שונים ביניהם; סדנאות, ערבי שיח, מיצגי אמנות ועוד.
תמר בן מאיר, בת 26 גרה בירושלים. כיום סטודנטית לתואר ראשון בבלשנות ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מספרת שבזמן שירותה הצבאי הייתה קצינת חמ”ל בחברון. “במהלך התפקיד נחשפתי למספר אירועים ופיגועים דרך הדיווחים, המסכים, המחשבים והטלפונים בחמ”ל שהשאירו מטען רגשי, שלא רק שלא ידעתי איך להתמודד איתו – לא ידעתי שאני צריכה”. היא מספרת “לחוות את האירועים האלה “ביד שנייה” משפיע אבל בצורה בלתי נראית. לא העליתי על דעתי בכלל שהרגשות השליליים, החוסר שינה, הבכי, קשורים בכלל לאירועים כי לא חשבתי שזה אפשרי בכלל שהם ישפיעו עליי ככה. כשהבנתי שאני צריכה ללכת בגלל זה לטיפול, התביישתי”.
בקיץ של 2015 טסה תמר לגיאורגיה עם חברים ושניים מהם סיפרו לה על עמותת רסיסים שהם מתנדבים בה. הם הסבירו לה שהם מנסים להעלות ממודעות בדיוק לחוויות האלו, לא רק מודעות אלא גם לתת להן לגיטימציה. “הידע שמה שאני עוברת כל כך נפוץ שיש בשבילו עמותה, שיש עוד אנשים שעוברים את זה, שיש אנשים שגם אם הם לא עוברים – הם תומכים ולא מזלזלים, נתן לי את התחושה שמה שאני עוברת זה בסדר ונתן לי את החוסן הנפשי להתמודד עם זה. אחרי שנתיים – עברתי לירושלים וישר ידעתי שאני רוצה להתנדב ברסיסים.
יש כח מרפא בשיתוף ובתחושת ה”ביחד“
“אחד המוקדים המרכזיים שבהם פועלת העמותה מיום היווסדה הוא קיום אירועי יום זיכרון שמיוחדים הן לנופלים והן לחיים”, מסביר לי שלומי אסקירה, בן 35 ,רס״ן במילואים. בוגר סיירת נחל וקצין בחטיבה. שלקח חלק במלחמת לבנון השנייה בקרבות הסלוקי, ובמבצע שינוי כיוון 11. אסקירה מכהן כמנכ”ל העמותה בשנתיים האחרונות בהתנדבות בנוסף לעבודתו כמנהל בחברת הייטק. לדבריו ימי הזיכרון הללו מתקיימים “מתוך ההבנה שבמהלך השירות גם מי שנותרו חיים איבדו משהו מעצמם וגם איבדו חברים ומשפחות. בימי הזיכרון האלה, נשים וגברים מספרים את הזווית ממנה חוו את הלחימה ומשתפים כיצד היא ממשיכה להדהד ולהשפיע על חייהם. לאירועים אלו מגיעים מאות אנשים מדי שנה”.
אסקירה הצטרף לעמותה כשהבין שחוויות הלחימה שלו עיצבו ושינו אותו. “אני אמנם רחוק מלהיות פוסט טראומטי אך אני יודע להגיד שהתבגרתי במהירות רבה מדי בעקבות חוויות הלחימה. הרבה מאוד פעמים הרגשתי שלא מבינים מה עברתי והרבה מאוד סיטואציות הפכו להיות דיכוטומיות- או איתי או נגדי. אני בוחר לקחת חלק בעמותה כדי לאפשר לרבים כמוני לחוש שהם אינם לבד ושיש כוח מרפא בשיתוף ובתחושת הביחד” הוא מספר.
רסיסים פועלת כעמותה בהתנדבות מלאה. ובנוסף מנהלת עמוד פייסבוק פעיל בו גם מועברים טקסי ימי הזיכרון בשידור חי בדף הפייסבוק ובאתר האינטרנט, בהם נאספו לאורך השנים סיפורים רבים.
בכדי להמשיך את הפעילות ולקיים את אירועי העמותה בירושלים ובתל אביב ועל מנת להתרחב לערים נוספות ברחבי הארץ, לשמר את הפעילות ולהעמיק אותה כך שניתן יהיה לאפשר לחברי העמותה ואנשים נוספים להשתתף בסדנאות וימי עיון ולקיים מפגשים שוטפים ברחבי הארץ- זקוקה העמותה לתקציב עבור צוות ומשאבים שיוכלו לגרום לזה לקרות. לצורך גיוס כספים פתחה העמותה קמפיין מימון המונים באתר מימונה והפיקה סרטון שבו לקחו חלק גם ידוענים ואישי ציבור נוספים.
