הפכתי את החיים שלי לפני שנתיים כשהתברר שלילד שלי יש קושי.
חיפשתי דרך לעזור ומצאתי אותה בטבע, יחד עם זה מצאתי גם את עצמי.
שמי סווטה בוטקו ואני אמא לשלושה ילדים קטנים בני 8 ,6 ושנתיים. אני קוראת הרבה בקבוצה יזמות נשית עסקית – נשים יזמיות יוזמות וסוף סוף אספתי אומץ לכתוב פוסט היכרות.
לפני שנתיים לבן האמצעי שלי התגלה קושי בהתפתחות שפה. חיכינו שהוא יתחיל לדבר עד גיל שנתיים.
הרגשתי כבר אז שיש משהו. אמרו שזה בגלל שתי שפות. אחר כך חיכינו עד שנתיים וחצי, אמרו שזה בגלל שהוא בן. ובגיל שלוש היה כבר ברור שזה קושי אמיתי. ניסינו הכל כדי לעזור לו. ויום אחד לקחתי אותו לטיפול בעזרת סוסים. ופלא קרה!
נסענו הביתה והתקשרה סבתא. שמתי אותה על דיבורית ודן פתאום התחיל לספר לה בשפה משלו את כל מה שחווה עם הסוסים וכל הדרך הביתה (שזה כמעט רבע שעה) לא הפסיק.
בכיתי כי עד אז אף פעם לא שמעתי אותו מדבר במשך כל כך הרבה זמן. לא משנה שהיו רק כמה מילים בודדות שהיה אפשר להבין מהדיבור שלו אבל זה כבר היה דיבור! בדיוק באותה התקופה אני גם הרגשתי קושי. קושי למצוא את המקום שלי.
למדתי אדריכלות ועבדתי בה במשך כמעט 20 שנה. עשיתי אפילו תואר שלישי. אבל התחלתי להרגיש שאני בדרך הלא נכונה, דרך ללא מוצא, שאין לאן לגדול. הייתי בלי חלום, בלי תקווה, יושבת במשרד מ-8 עד 16, כל יום מאחרת לקחת את הילדים מהמסגרות.
תמיד הרגשתי נטייה למשהו יותר אמנותי וחזותי, משהו שבו אוכל לבטא את עצמי בצורה שאני רוצה ולא בצורה שקובעים בשבילי. יום אחד לקחתי את המצלמה של בעלי שהוא קנה בזמנו ושהייתה כל הזמן בארון והתחלתי לצלם את הילדים שלי. גיליתי שאין לנו תמונות שלהם חוץ מתמונות פלאפון ורציתי לעשות כמה תמונות שאפשר לתלות על הקיר.
התחלתי לצלם את הבן שלי עם החיות ופתאום ראיתי בעינית המצלמה את הקשר המדהים שנולד בינו לבין חיה, הרגשתי חשמל, הרגשתי שאני חייבת לעצור את הרגע ולשמור אותו לתמיד.
לאט לאט באה ההבנה שאני צריכה לשתף את הפלא הזה גם עם אנשים אחרים ולהראות כמה זה חשוב לילד להיות בסביבת החיה, הבנתי שאני בתוך הזרם ואין דרך חזרה, והכיוון הוא נכון.
השינוי של חיי היה בלתי נמנע. הבנתי שאני צריכה לעזוב את הקריירה שלי כאדריכלית למרות כל השנים שהשקעתי בה. אבל איך לעזוב כשיש כל כך הרבה התחייבויות – ילדים, משכנתא, רכב? כשיש משכורת קבועה כל חודש.
מי יבין את הרגשות והתחושות שלי? הרגשתי לגמרי לבד. אבא שלי – האדם היחיד מהמשפחה שתמך בי מהתחלה – ברוסיה. אני עליתי לארץ רק לפני 10 שנים, לא נולדתי כאן, לא למדתי כאן בבית ספר ובאוניברסיטה, לא התגייסתי לצבא, אין לי אלפי חברים וקשרים רחבים.
יש כמה חברים בודדים שתומכים בי. מצאתי את גלגל ההצלה שלי. בתחילת 2016 נולד לי תינוק – הילד השלישי. הבנתי שיש לי זמן עד תום חופשת הלידה ואבטלה שאחרי זה אני או חוזרת למשרד וממשיכה לסבול או מוצאת את עצמי בצילום ופותחת עסק.
בתקופה הזאת עברתי הכל – חוסר תמיכה, חוסר ביטחון עצמי, פחד. טיפלתי בתינוק, עבדתי קשה עם דן על הקושי שלו, לקחתי אותו לטיפולים בחיות, הכנסתי חיות הביתה בשבילו וצילמתי, צילמתי, צילמתי.
אבל בשביל ללמוד ולפתח את הצילום היו לי רק כמה שעות בודדות ביום ובלילה, כשהילדים ישנו.
עבדתי הרבה בחינם וכעבור כמה זמן התחילו להזמין אותי גם להעביר סדנאות וללמד צילום. הרגשתי שיש ביקוש ויש לי מספיק כדי לפתוח עסק בצילום.
אם תום חופשת הלידה ואבטלה פתחתי עסק. ורק עכשיו כשאני סוגרת הרשמה לסדנאות שלי כמה חודשים קדימה, מוזמנת להעביר סדנאות גם בחו”ל, מרצה בהיכל התרבות תל אביב בכנס הצילום הישראלי – אירוע ארצי שנתי שמוזמנים להרצות בו צלמים גדולים עם שמות בינלאומיים ובסביבות 2500 אורחים.
ואני שהתחילה לצלם ברצינות לפני פחות משנתיים עומדת מול 2500 איש ומספרת על דרכי כי פוטוארטיסט. רק עכשיו התחלתי לקבל קצת בטחון עצמי. ואני לא מפסיקה לחלום.
יש לי עוד חלום – לקדם טיפול בעזרת חיות ביתיות בארצנו כי היום יש יותר מידי הגבלות.
ראיתי את הפלא שקרה לבן שלי בזכות החיות. הדיבור שלו התפתח מאוד.ובאמצעות האמנות שלי אני רוצה להעלות מודעות ולהראות לאנשים את השינוי הפלאי שגורם טיפול בעזרת חיות. כתבתי הרבה.
ולסיום אני רוצה להגיד – תאמינו בעצמכם למרות כל הקשיים! לכו אחרי החלומות שלכם למרות כל המכשולים! אם אתם עושים משהו עם הרבה אהבה ותשוקה יבוא יום ויכירו אתכם!
אנחנו מזמינים אתכם להכנס לעמוד של סווטה בפייסבוק ולתת לעיניים להנות מכל רגע..
תודה 🙂