יש דברים קטנים, שיכולים לפעמים להוציא אותנו מהדעת. לכאורה אלו דברים חסרי חשיבות, אבל בדיוק אלו הדברים שמעצבן כל כך להיתקל בהם: לדרוך על מסטיק שמישהו השאיר על הרצפה בשיא החום כשכולו נוזל ודביק; לחפש קרח במקרר ולגלות שהאחרון שלקח לא טרח להקפיא שוב; לצאת להשליך אשפה ולראות שלשכנים נשפך כל הרוטב על מכסה הפח ובלתי אפשרי לפתוח אותו בלי להתלכלך.
ללא ספק, לכולנו יצא להיתקל בדברים האלו מקרוב. השאלה היא עושים עם זה הלאה.
רגע, רגע- לא התכוונתי לחשיבה חיובית או השלמה אופטימית (למרות שגם הן חשובות). אלא ממש מה נעשה מיד אחר כך.
אפשר לעלות לשכן, ולפתוח במריבה סוערת ובלתי נגמרת שלא תוביל לשום מקום. חוץ מלחוסר חיבה הדדי. אפשר לכעוס על המסטיק ולהכריז שכל היום שלנו הרגע נהרס, וזהו. אפשר לצעוק בקולי קולות שאי אפשר לחיות בבית כזה ושאנשים כאן חושבים רק על עצמם. אבל אפשר גם לנסות לדאוג שלא נצטרך להיתקל בזה שוב, או לפחות להפחית קצת את הסיכויים.
התמונה השבוע הייתה של פתק שהשאירה אישה לבעלים של רכב ליד הבית שלה. מכירים את הסיטואציה- אתם חוזרים עם הרכב, ואין שום מקום חניה? ועוד יותר מעצבן- בהחלט יכול היה להיות מקום חניה, ואפילו שלושה, אם רק אנשים היו משתדלים לחנות ממש בתוך הפסים המצוירים על הכביש ולא כאילו ניסו לתפוס כמה שיותר מהם ביחד? (לא, חברים. זו לא הצעת חניה אופציונלית, וזה לא ציור בגירים של ילדי גן. זה ממש בכוונה שם, תאמינו או לא, כדי שגם אני אוכל לחנות לידכם…) זה קורה, ואם זה לרגע זה מובן. אבל זה גם יכול להיות חוסר שימת לב אמיתי למשהו, ואפשר בקלות לשנות את זה. והנה מה שאותה אישה בחרה לעשות.
אז היא באה, והתעצבנה, ואז אמרה לעצמה- אוקיי, תכניסי הכל ותעדכני אותו. כדי שפעם הבאה ישים לב. הרי זה קורה לכל אחד מאיתנו- כמה פעמים עמדתי למלא כרטיסייה באוטובוס באמצע התור ועיכבתי את כולם, כשיכולתי לחזור כששקט? וכמה פעמים בטעות הנחתי את התיק שלי במרכז המעבר בהרצאה באוניברסיטה, והבאים בתור ממש התקשו להיכנס? הרבה, בלי כוונה. אבל כשמישהו אומר בלי כעס בדיוק מה הוא ישמח שאשים לב אליו מעט יותר, מאוד קל ליישם, והאמת גם להקשיב.
