בכל עיר יש את החנויות שהן הקמע שלה. לא חנויות גנריות, לא רשתות. חנויות קטנות כאלו, שבאותו המקום כבר שנים, שכל האזור מכיר היטב והן כבר חלק מהנוף. לפעמים זה הירקן, לפעמים זו חנות בגדים כלשהי או חנות מתנות וכלי כתיבה נצחית. העניין הוא, שהעיר תיראה אחרת בלעדיהן.
בעיר שלי, אחת החנויות הללו הייתה חנות ספרים וספרי לימוד- מסדה. כולם קנו שם, ואם לא קנו אז הכירו את הבעלים, ואם לא את הבעלים אז את הילדים שלהם שגרים גם הם בעיר. החנות כבר הפכה למקום ציון דרך (“בכיכר עם הפסל, ליד תחנת האוטובוס של מסדה…”) וידענו שהיא שם כמו שידענו שבחנות של מאפיית אנג’ל בשדרת החנויות בבוקר הפיתות טריות ושווה להגיע. אבל פתאום סיפרה לנו שכנה שיש לה חברים שמכירים זוג שהם באותו סניף דואר של השכן מול הבעלים (הקשרים המפוקפקים האלו…) שהם סוגרים.
ואכן, אחרי כמה ימים קיבלנו הודעה רשמית שהופצה בכל קבוצות הוואטסאפ, כי מסדה נסגרת וזה הזמן להצטייד בדברים אחרונים. וזאת לשון ההודעה:
אנחנו בבית התרגשנו כל כך. כי לסגור חנות שליוותה אותך שנים זה לא מובן מאליו, ולפתוח את הרגע הזה לכל דכפין, לעשות עם זה כמה שיותר טוב- זה הדבר הכי יפה לעשות. מסדה תחסר לנו, אבל אין מה לומר- המון אנשים ומקומות תמיד יזכרו אותם לטובה.
