ילד מיוחד בעולם שקצת פחות
בעולמנו הטכנולוגי המתפתח שאנו חיים בו, בכל פעם כשיוצא ספר חדש לאור מדובר בפעילות לא מובנת מאליה. ועוד יותר לא מובנת מאליה הנהירה של הקהל לרכוש את הספרים ולקרוא אותם. אחד האתגרים הגדולים של כל סופר ושל כל אחד מאיתנו באופן כללי, הוא למצוא את הבידול והייחודיות שלו שתאפשר לקוראים למצוא את העניין בסיפור ולהצליח להתחרות בטכנולוגיה ובריבוי האפשרויות להעביר איתן את הזמן הפנוי.
בימים שבהם מערכת החינוך מתחילה לעכל את הציונים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחן פיזה הבינ”ל, ובראשם מדאיג הציון הממוצע של תלמידי ישראל – עם הספר דווקא בקריאה (עברית או ערבית) עמד ב-PISA 2018 על 470 נקודות, ירידה של 9 נקודות. הממוצע, ונמוך משמעותית מהציון הממוצע של מדינות ה-OECD ולמקום ה-29 מבין 37 מדינות ארגון המדינות המפותחות. ניתן לשייך את הירידה הממושכת להתפתחות הטכנולוגית ולשימוש הרב בקרב ילדים במסכים. ולכן כשילד בכיתה ד’ מכרמיאל מוציא לאור ספר יחד עם אימו מדובר בבשורה מעודדת!
בתחילת 2019 התקיימה משימה ארצית לכלל בתי הספר היסודיים בישראל שבמסגרתה נתבקשו הילדים לכתוב סיפור קצר עד 200 מילים ולקחת חלק בתחרות הכתיבה הארצית לילדים ולבני נוער ע”ש ריקה ברקוביץ, של אגודת הסופרים העבריים. מבין 10,000 סיפורים שנשלחו לתחרות נבחרו 70 סיפורים, כשאחד מהם היה סיפורו של נימרוד נידל תלמיד כיתה ג’ בבית הספר אופק מכרמיאל, עם הסיפור”ילד מיוחד.”
ילד מיוחד
תמיד רציתי להיות ילד מיוחד.
אמא תמיד אמרה לי שמהרגע שנולדתי והגעתי לעולם היא שמה לב שיש בי משהו שונה ומיוחד.
והאמנתי לה.
כשגדלתי קצת התחלתי לחשוב שאולי היא טעתה. אני ילד רגיל כזה שאוהב גלידה וצ’יפס עם קטשופ, לשחק כדורגל, לראות סרטים ולפעמים גם לשחק בפלאפון של אבא.
חשבתי לעצמי: מה יהפוך אותי לילד מיוחד?
החלטתי שמחר אגיע לבית הספר רכוב על אריה. כולם יסתכלו המומים וישאלו: “איך ילד בן שמונה רוכב על אריה מבלי לפחד?”.
חיפשתי אריה, ולא מצאתי.
תמיד רציתי לעוף בעזרת כנפיים סודיות. אפרוש כנפיים, ואז כולם יגידו: ״וואו, איזה ילד מדהים עף במרום ממקום למקום״ .
חיפשתי כנפיים, ולא מצאתי.
תמיד רציתי להיות שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם ושמסי בכבודו ובעצמו יבקש שאלמד אותו כמה תרגילים וטריקים מיוחדים שלי.
חיפשתי את מסי, ולא מצאתי.
וכשלא מצאתי שום דבר שיהפוך אותי לילד מיוחד הרגשתי עצוב. אז שאלתי את אמא מדוע שיקרה לי. והיא ענתה לי: ״רק לך יש אף מתוק כזה, ועיניים חכמות, אוהב חיות ואת הטבע, שואל ומתרגש מתשובות לשאלות ותמיד עוזר לחברים ולמי שמבקש”.
חיבקתי אותה והרגשתי שלא צריך לרכב על אריה או לעוף כציפור כדי להרגיש מיוחד, אלא פשוט לאהוב את מי שאתה ולזכור שאתה יחיד ומיוחד, כמו כל הילדים בעולם.
לדברי נמרוד: “תמיד רציתי להיות מיוחד ושונה מהאחרים. הרבה ילדים מתלבשים באותו אופן ומשחקים באותם משחקים, אבל גיליתי שאני מיוחד בעצמי – גם אם אני נראה כמו כולם. יש דברים שאני מיוחד בהם ויש דברים אחרים שבהם החברים שלי מיוחדים. למשל, אני נרדם מיד כשאני במיטה בכל מצב ובכל שעה, אוהב לצפות במשחקי כדורגל עם אבא שלי וחולם להיות שחקן כדורגל מצליח. את הכל כתבתי בספר”.
ניתן לחשוב משם הספר שמדובר בסיפור על ילד שמתמודד עם קושי או מוגבלות אך נמרוד ואימו מסבירים כי “מיוחד” היא לא מילה בלעדית רק להתמודדות עם מוגבלויות. למרות שלכולנו יש “צרכים מיוחדים” הצורך להיות ולהרגיש מיוחדים קיים כמעט בכולנו ובזה בדיוק עוסק הספר”.
מסיפור קצר זוכה לספר
מיד בתום טקס הזכייה שהתקיים בראשון לציון לצד שאר זוכי התחרות, עם סיום הטקסט והמעמד המרגש החליטו נמרוד ואימו עטרה איציקזון נידל, אחרי שהבינו כי מדובר במסר חשוב לילדים ולהורים והחליטו לעבות את הסיפור הקצר, לאייר אותו ולהפוך אותו לספר.
בספטמבר האחרון (כשנמרוד כבר בתחילת כיתה ד’), הושק הספר “מיוחד” שיצא לאור בהוצאת אוריון. הספר מתאר את מחשבותיו ותחושותיו של ילד שמגיע יום אחד למסקנה שאין בו שום דבר מיוחד. ואת מסע החיפושים שהוא יוצא אליו בדמיונו העשיר כדי למצוא דרך שתבדיל אותו מילדים אחרים.
נמרוד מספר כי ההשראה לכתיבת “מיוחד” הגיעה ממחשבות שהשפיעו על ילדותו ועל ילדותה של אמו. “הספר הוא ערבוב של ילדותי עם ילדותה של אמי. מה שיגרום לי להיות מיוחד זה להיות שחקן הכדורגל הטוב בעולם ולגדל עץ פלאים שעליו יגדל כל מה שאבקש. ואילו החלום של אמי כילדה היה לרכב על אריה לבית הספר או לעוף כמו ציפור בדרך לקייטנה”.
נמרוד מדגיש כי הספר נכתב בשפה עכשווית ובמושגים שקל יותר להזדהות איתם כיום כגון: שחקן הכדורגל ליונל מסי, טלפון סלולרי ופלייסטיישן, “אבל מה שלא השתנה ומתאים לכל תקופה ולכל זמן הוא הצורך האוניברסלי של כל ילד בעולם להרגיש שהוא מיוחד. בעידן הנוכחי של עולם גלובלי ללא גבולות, בו מוגדרים סגנונות האופנה של הבגדים שכולם לובשים והמוזיקה שכולם מאזינים לה, לגמרי לא פשוט למצוא את המיוחד שבך”.
עטרה, אמו של נמרוד, כותבת כבר מגיל צעיר יומנים ואף כתבה תסריטים רבים במהלך לימודיה האקדמיים לתואר בתקשורת, קולנוע וטלוויזיה במכללת כנרת. היא עזבה את כרמיאל בגיל 18, ועד גיל 32 גרה וטיילה במקומות רבים ברחבי העולם. היא מספרת כי “מרגש אותי שנמרוד ואני יצרנו יצירה משותפת שתישאר לדורות הבאים. אני מנסה לחבר את ילדי לנייר, לכתוב ולקרוא ספרים, למרות שאני מוכרחה להודות שגם עבורי זה נהיה מאתגר. התחושה, שבעידן כזה הצלחנו לשבת ביחד ולכתוב סיפור המשלב את עולמי ואת עולמו של נמרוד, מרגשת אותי”.
איך החברים הגיבו לסיפור והספר?
“כל החברים ממש התרגשו, כולם הגיעו להשקה בסטימצקי לרכוש את הספר. גם כל המשפחה ומנהלת בית הספר הגיעה לפרגן. הם גם מרגישים מאוד מיוחדים שהם מחוברים לספר ולעובדה שילד מהכיתה ובית הספר שלהם כתב אותו”
איך זה התבצע בפועל- עבודה על ספר היא תהליך מאומץ, שדורש משמעת עצמית והשקעה לא קטנה?
“כל יום ישבו ביחד מעט (בכל זאת.. סבלנות של ילד בן 8..) מספרת עטרה, “האיורים אושרו מול המאיירת רק לאחר שנמרוד אישר. עברנו דרך מעניינת ומרגשת שהעלתה שאלות רבות וחיברה בין הדורות., הבנו שלמרות ששנינו גדלנו בדורות שונים, בתקופה שונה ההרגשה היא דומה. הרצון להרגיש מיוחד, לדעת שהגענו לעולם ויש בנו משהו אחר מכולם…
האתגר היה פחות מול נמרוד”. היא מוסיפה. “דווקא היה מקסים לשבת וליצור יצירה משותפת של שנינו. האתגר האמיתי היה מול תקופתנו. תקופה טכנולוגית שתפסה כל חלקה טובה בחיינו. אם פעם ההורים שלי היו רואים סרטים באורך מלא בשחור לבן היום הילדים שלי רואים פרסומות. לשם השוואה בקצב, המהירות מפעם להיום… אני מרגישה קצת תקועה במה שהיה פעם להיום. והספר הוכיח לי שאפשר לגשר על עולמות.. וגם בעידן של היום שהכל בקצב מהיר אפשרי להוציא לאור ספר משותף עם בני הבכור וזה מרגש במיוחד”.
התהליך של כתיבת הספר שינה אצלך משהו בתפיסת העולם?
כל השנים חשבתי שרק דברים חיצונים יכולים לגרום להרגשת מיוחדות, הצלחות, הישגים, יצירות וכו.. עם השנים הבנתי שתחושת ייחוד מגיעה רק מבפנים, צריך לאהוב את עצמך ולהרגיש שלם ואז הייחוד פורץ החוצה. כולנו במרדף להשיג ולהשיג ולפעמים אנו מבינים שלמרות שיש “הכל” דווקא בפנים בתוך האדם הכל “ריק” לגמרי…”
