כבר הגיע לו יום חמישי, בלי לשים לב כמעט והסתיים לו השבוע. ועבורי זה היה שבוע שהתחיל מאוד לאט עם חוסר וודאות ועצבות מסוימת – ענייני הקורונה הכלכלית שהביאו עימם גם שאלות ומחשבות על העתיד ועל ההווה.
שבוע שבו מצאתי את עצמי נאבקת בצורך הגדול שלי בוודאות כדי לחוות יציבות וביטחון. אבל ככל שהשבוע התקדם ומצאתי את עצמי משלימה עם המצב שבו אין לי וודאות חוויתי הקלה גדולה יותר והתחילו להיכנס הצעות פגישות ורעיונות חדשים. ופתאום כבר יום חמישי.
ואם להיות מאוד אמיתית עם עצמי, ברגע הזה אני חושבת אם יש מישהו שהייתי מקשיבה לו לו היה משיא לי עצה ומבקש ממני לקבל את המצב – והתשובה שלי היא שלמרות שהייתי יודעת ומסכימה עם נכונות העניין זו עצה שלא הייתי יכולה ליישם אלא אם הייתי מגיעה אליה בעצמי.
ולמען האמת העצות האלה שאני מייעצת לעצמי די מוצלחות, הן מגיעות ממקום אוהב שרוצה לעזור ומכיר את המורכבות של המצב ואת הנפשות הפועלות…נחמד שיש לי אותי לפעמים. ונחמד שאוטוטו כבר סוף השבוע(:
התמונה של רחל גלברג עובדת במילואות, שבתקופת הקורונה צברה שעות רבות של פנאי, שעברו לבד הציור והפכו לריקוד סוער של צבעים. וכעת עם החזרה לשגרה הציורים מוצגים במבואה בגלריית הכניסה למקום עבודתה עד לתאריך 1-9-2020
