“החיוך הוא הקו הקצר ביותר בין שני אנשים.” ~ ויקטור בורגה
אחת מהאקסיומות הכי גדולות שלא מלמדים באף שיעור אלגברה (או פיזיקה או שום שיעור אחר ) בבית הספר היסודי, אבל ההבנה שלה יכולה לחולל פלאים בחיים של כולנו. ומעבר לזה שהיא הקו הקצר ביותר בין שני אנשים היא גם הקו הקצר ביותר בין אדם לנפש של עצמו.
כשאני חושבת מה קורה לי כשאני מחייכת- חיוך אמיתי לא חיוך מעושה- אני מרגישה את עצמי אני מרגישה את החיבור שלי לקרקע, את התקווה ואת השמיים – החיוך הזה יכול לשנות את איך היום שלי יראה. ומה שעוד קורה לי כשאני מחייכת- זה תגובות מהסביבה – הסביבה גם מחייכת אלי בחזרה.
התמונה הזו שבחרתי לשלב עושה לי גם רצון לחייך- ציירה אותה זהבה וינשטיין, ביתה של חנה רולר ז”ל ניצולת שואה שהייתה בגטו ורשה, זהבה היא ילידת פולין חברת מועדון עמך רחובות ומתנדבת במועדון. היא מספרת את סיפור הישרדותה של אימה בשואה, שכילדה קטנה בזכות היותה בלונדינית, ובעלת חזות של גויה, הצליחה על ידי עבודת רוכלות לשרוד את השואה. זהבה מספרת איך אמא שלה -לא הייתה מסוגלת להשקיע בגידול ילדיה והייתה בוכה בלילות וצועקת, וזהבה בעצם גידלה את אחיה ותמכה באמה.
הציור הזה נוצר כחלק מסדנת יצירה שמועברת במועדון עמך ברחובות שמסייע לניצולי שואה ובני הדור השני ומאז תקופת הקורונה ועד עכשיו מועברת בזום סדנה שמנחות שתי מתנדבות מדהימות דגנית זהבי שמדריכה את החברים ביצירה, ויעל קלו שקוראת להם משיריה והם יוצרים בהשראתם.