אחת המטלות הקשות לי ביותר היא ההבנה מתי העשייה הטובה ביותר היא ההמתנה. אני עוסקת רבות בנושא הזה השבוע. מיכל נס אל, פסיכולוגית ויועצת ארגונית במקצועה, שהייתה עבורי בחודש וחצי האחרונים מדריכה וקואוצ’רית מקסימה בזכות יוזמה מופלאה ששווה כתבה גדולה נפרדת בשם futuringup בדיוק דיברה איתי על זה אתמול.
המקום שזה פגש אותי בו הוא מקום מאוד מבין ומסכים והיא עשתה שימוש בדוגמה של “דולה שמלווה אישה יולדת ולא כל הזמן מנחה את היולדת רק לדחוף אלא מפצירה בה לא מעט גם לנוח ולנשום בין ציר לציר.”
מצאתי את עצמי אומרת לה בתגובה שהלוואי שהייתה לי דולה כזו בחיים האישיים- כזו שיודעת לומר מתי ללחוץ ומתי לנוח ביחסים אישיים- הרי זו אומנות לשמה. המקום הזה שבו הפחד מפני פספוס הזדמנות עסקית בגלל חוסר בתגובה ומענה מספיק מהיר היא אחת מהתחושות הקשות שמלוות אותי בחיים המקצועיים שלי כאשת שיווק.
אני ממש לא אשת מכירות אבל אחד מהכללים החשובים שקיימים בעולם המכירות הוא להכות על הברזל בעודו חם. בעולמות הדיגיטליים, בגלל שהכל קורה מהר און ליין ומחייב תגובה מידית קיים תמיד לחץ גדול. גם בתחום התקשורת והחדשות הרצון להגיע למידע או למרואיין ראשון הוא משמעותי.
ומצד שני, לעשייה הבלתי פוסקת מחיר לא קטן. הרבה לקוחות מרגישים עומס מעשייה גדולה מדי- מוזר נכון? אז זהו שלא. בשונה מכל מה שלמדתי בשנים בהן עסקתי כיועצת תקשורת שבהם חשובה מאוד גם כמות הפרסומים בנוסף כמובן לאיכות שלהם, מסתבר שללקוחות מסוימים, אייטם אחד בחודש מספיק. כמובן בהנחה שהוא איכותי ומקורי.
עשייה היא גם להגיב אם באופן מילולי ואם בכתב בתגובות ברשתות החברתיות, או באתרים, לקרוא ולבחור באופן אקטיבי את התכנים שאנחנו צורכים. אני תמיד אומרת ש”לנוח” זה גם פועל. אי עשייה זו אומנות גדולה שלא יכולה להתקיים לבד. אין אדם שלא עושה כלום כל הזמן. הכלום הוא תמיד גם משהו. והשאלה הגדולה שלי היום היא איך יודעים מתי לעצור? איך לייצר מנגנון מווסת אישי שיתריע וינווט את העשייה הרבה מדי מול אי עשייה גדולה מדי ויצור את האיזון.
הלוואי והייתה אפליקציה כזו שהייתה יכולה להתריע כמו שיש מד חום /דציבלים עם מחוגה כזו מתי העשייה עוברת לפס גבוה מדי וצריך לעצור ומתי לחדש את העשייה שוב אחרי ההפוגה…איפה ללחוץ וכמה זה היה יכול להפוך את חיי – ואני בטוחה שגם את החיים של הרבה היפראקטיביים כמוני לכל כך הרבה יותר שלווים.
אבל היות ואין כזו, אני מתאמנת בעצמי על מינונים של עשייה ואי עשייה – ומאוד אשמח לעוד תובנות בנושא.
התמונה שבחרתי מתוך עולמו של אמן האורבניקה עופר עוז, מתכתב ומושפע מחיי היום יום ומן העולם הטכנולוגי והעיצובי, בו הוא מתמחה בין היתר בתכנון ועיצוב חללים טכנולוגיים, ערים חכמות, מרכזי שליטה ובקרה, מרכזי מחשבים ומוקדי תפעול, לצד תכנון המערכות של מתקנים אלו.
הדבר המרגש בעבודותיו של עופר הוא יכולת ההפנמה של דמויים מהחיים, הכרך, העיור והתרבויות שנחשף אליהן במסעותיו בעולם הן כאיש עסקים והן בעיסוקו בספורט אתגרי המשלב תרומה לקהילה במסגרת נבחרת Tough Mudder למען גדולים מהחיים.
כאיש העולם הגדול, שבמסגרת עבודתו הוא נחשף לתרבויות ולארצות רבות בגלובוס – מפרק עוז ביצירותיו את הכרך העירוני לקווים ולכתמים ויוצר רגעים של שיח אורבני של האינדיבידואל מול שאון העיר, שיח תוסס של אמן חכם עם חזון.
