“השמחה היא בריחתנו אל מחוץ לזמן.” ~ סימון וייל
פתאום הגיע לו יום חמישי- שבוע עבר לו כל כך מהר. ארבעה ימים מאוד עמוסים שעברנו עם הניתוח של גור הקטן שלי נמשכו כמו נצח- ממש מרגיש כיאלו אנחנו כולנו בג’ט לג אחרי טיסה שנמשכה 18 שעות….עוד לא חזרנו לעצמנו וכבר הגיע יום חמישי. וזה גורם לי לחשוב על העניין הזה של תפישת הזמן.
כל יום שישי כשאני נוסעת לבקר את סבתא שלי בבית האבות שלה בהרצליה היא מספרת לי שמאז הקורונה הזמן לא זז. וכשאנחנו הנכדים מגיעים זה עובר כל כך מהר…
אם יש דבר אחד שאנחנו נוהגים לומר בלא מעט הזדמנויות הרי שזה שהזמן טס כשנהנים. זו גם אולי אחת הסיבות שאנחנו מרגישים לא מעט שאין לנו מספיק שמחה- כי היא עוברת מהר.
אבל השמחה לא תלוית זמן – היא רק תלוית הקשר והחלטה. והיא באמת משנה את תחושת הזמן בצורה ששום רגש אחר לא עושה.
האפשרויות לשמחה נמצאות בפנים ובחוץ- ההחלטה וההסכמה לשמוח הן פנימיות, אבל הנסיבות והאפשרויות על מה לשמוח לא חייבות להיות קשורות רק בפנימיות – אפשר לשמוח מציפור שמצייצת, או מפריחה , או מגשם /שמש ונוף מקסים, אפשר להחליט לשמוח כל הזמן. והאמת, הכי מומלץ להחליט לשמוח כשמשעמם- כי אז הזמן טס.
התמונה שבחרתי היא קולאז’ מקסים שנוצר מפיסות נייר ועוסקת במתח הזה בין הפנים והחוץ- מי שיצרה אותה היא חנה בן אליעזר קרטס שבדיוק בימים אלה סיימה להציג את התערוכה שלה בתיאטרון ירושלים.
יצירותיה של חנה עוסקות בנושאים מרכזיים באמנות הציור לדורותיו: נוף וטבע, פנים הבית והחוץ, דמויות אדם, פרטי לבוש ואורנמנטיקה והן כולן מציגות סדר ריאלי שונה ,אך שלם. בעבודות הקולאז’ של חנה, יש ביטוי לשני מקורות השראה עיקריים: חוויות אישיות וזיכרונות ילדות בבית הוריה. ביצירות ניתן ביטוי חזק לפרידה מן העבר ומן הכאב, עם שיר הלל להולדתו של פרק חיים חדש ומלהיב, המשקף חירות אישית בדרך של תיקון.