“החופש הוא בבחינת גזירה שאין בכוח האדם לבטלה, אין ברירה לאדם אלא להיות חופשי.” ~ ז’אן-פול סארטר
עבור הרבה מאוד הורים החופש הגדול ובמיוחד הימים האחרונים שלו בסוף אוגוסט- שאנחנו ממש בעיצומם, הוא לא ממש חופש. במיוחד השנה אחרי חודשים ארוכים של סגר ומציאות שבה הרבה מאוד אפשרויות סגורות.
לי באופן אישי אין ספק בכלל שהחופש שלי יתחיל ב1-9-2020 כששני הבנים השובבים שלי יחזרו למוסדות הלימודים. לגבי הגדול עוד לא ממש ברור איזה מן חזרה ללימודים זו תהיה וכמה ממנה תהיה מול המסך שזו בעיה גדולה ודיון בפני עצמו, אבל לגבי הקטן- גם עבורו זה יהיה חופש באמת.
זאן זאק רוסו טען כי “האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים.”- ואני מתלבטת הבוקר בתפיסת המציאות העכשווית כחופש או ככבלים. פעם כשהייתי ילדה שובבה קיבלתי עונש להיות בחדר ולא לצאת- ואני זוכרת שבאותו רגע זה בכלל לא היה עונש עבורי כי הישארות מחוץ לחדר כללה מטלות של הבית שלא ממש רציתי לקחת בהן חלק- העונש היה בשבילי חופש.
המסקנה שלי כבר אז הייתה שגם אם עבור ההורים שלי להיות בחדר זה עונש זה לא מחייב שאני ארגיש ככה. ה”כבלים” האלה שרוסו התייחס אליהם תמיד קיימים אבל לנו יש גם יכול לחשוב ולתת להם משמעויות אחרות.
יש כבלים- יש מגבלות התקבעות של המחשבה או הרגש על התחושה של תקיעות או כבילות גורמת סבל. ואת הרוח והנפש האנושית הרי אי אפשר להגביל בלי שנסכים לכך בעצמנו ולכן הן חופשיות תמיד- וכמו שאמר סטארטר- אין לנו ברירה אלא להיות חופשיים – אז בואו נהיה.
אז לעצמי ולהורים שכמוני אני מציעה לנסות למצוא את המקום שבו אפשר לקחת כמה נשימות עמוקות ולשמוח ממשהו. לשמוע איזה שיר שמח, להתמקד באיזו תמונה של נוף קסום, להיזכר ברגע מאושר ולחשוב איפה בתוך המציאות הזו יש בכל זאת חופש.
כי יש כזה תמיד!
התמונה המקסימה הזו מזכירה לי קצת את עצמי- בגלל השיער הכחול גם לי יש קצוות כחולים בשיער והם מבחינתי ביטוי לחופש יצירה וייחודיות. את הציור המקסים הזה ציירה מירי דודיאן שמציירת בהשראת נשים- שבאות לידי ביטוי בצורות שונות בכל ציור כגון עצמאות, לא לשתיקה וכל העולה על הדמיון אצל כל אחד מהמביטים בציורים.
