מוזמנים לטייל בהימלאיה- עם /בלי מוגבלויות!

במהלך מסעותיי הייתי צריכה להתמודד עם אתגרים לא פשוטים כמו: האוויר הדליל בשל הגובה הרב והלימוד איך ללכת וכיצד לנשום, מזג אוויר קפוא שאילץ אותי לישון כמעט עם כל הבגדים החמים שהבאתי איתי בתוך שק שינה ומתחת לשמיכות עם התיק של המצלמות (כי המצלמות לא בנויות לקור קיצוני וצריך לשמור על חום סביר) ולא להתקלח במשך כמה ימים או כמעט שבוע מכיוון שבמקומות שביקרתי לא היו מים זורמים, ונסיעות ברכבי שטח שנמשכו שעות רבות למרחק של מאות קילומטרים במרחבים שהשם ‘אמצע שום מקום’ כל כך מתאים להם. פעם אחר פעם חגגתי ניצחונות פרטיים כשהגעתי למעברי הרים גבוהים כמו: קארדונגלה שגובהו 5,602 מטר ונחשב למעבר ההרים הגבוה בעולם לרכב, רוטאנגלה (בתרגום חופשי: ‘ערימת גוויות’) המתנוסס לגובה 3,980 מטר, ועוד”.  מספרת הסופרת ד”ר דרורה בהרל, שבימים אלו מוציאה לאור את ספרה החדש “לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות “(בעריכה ספרותית ובעריכה לשונית של יהורם גלילי).

למרות מוגבלותה הפיזית, במסעות אלו היא גמאה עשרות אלפי קילומטרים בנסיעות עם רכבי שטח במסעות לנופים שבטבע ולנופים אנושיים, כמו גם לאנשים ולתרבויות השונות שפגשה בגובה של אלפי מטרים. בספרה מתוארים – ביומני מסע מרתקים ובצילומים אמנותיים של נופים, מקומות ופורטרטים – שישה מסעות מורכבים שעברה בתנאים לא פשוטים: חמישה מסעות בהימלאיה ההודית ומסע נוסף בהימלאיה בנפאל. מסעות אלו דרשו ממנה תעצומות נפש וגוף, שלא תמיד היה מוכן לציית למתבקש ממנו. מי שליווה אותה וסייע לה בחמשת מסעותיה בחבלי הארץ המכונים לאדאק וזאנסקאר, שהם בעצם ההימלאיה ההודית שבצפון הודו, הוא מדריך טיולים לאדאקי מוסמך, מסור ומקצועי בשם טאשי, איתו היא שומרת על קשר
אינטרנטי גם בימי הקורונה.

לדבריה, יצר הנדודים שלה, הרצון ללמוד עוד, לחקור, לדעת ולראות כמה שיותר טבועים בה כבר מלידה, “והם נכנסו לתאוצה מוגברת בעקבות ביש מזל באחד מהניתוחים הרבים שעברתי בשנים 2001-2002, חייה השתנו לחלוטין ב-11 בספטמבר 2001. “עברתי ניתוח מעקפים ברגלי השמאלית ולפי דברי הרופאים, הניתוח הסתבך. מהניתוח לא התעוררתי והייתי במשך שלושה ימים במצב קריטי מונשמת ומורדמת. במשך חמישה ימים הייתי בעולם אחר ורק לאחר שבעה ימים בטיפול נמרץ נשימתי העבירו אותי להתאוששות במחלקת כלי דם. יתר על כן, רגלי השמאלית הייתה מיועדת לקטיעה אך בדרך נס ובעזרת הרופאים המסורים ניצלתי מקטיעה.

כשהתעוררתי מהניתוח הבנתי שנשארתי בחיים, אבל שמעתה והלאה איאלץ ליטול מספר רב של תרופות מדי יום ושיש לי מוגבלות של 70 אחוז בניידות, כלומר שבקושי אוכל לעלות במדרגות, גם במישור הליכתי תהיה איטית, לעתים איטית מאוד ולפעמים אצטרך להיעזר במקל הליכה, אבל בכל זאת אוכל לצעוד על שתי רגליי. שהיתי אז במשך שלושה חודשים בבית החולים ועוד שלושה חודשי שיקום בבית, עד שחזרתי לעמוד על שתי רגליי. לא אפשרתי לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים. החלטתי להתעלות מעל המוגבלויות שנחתו עלי ולא לדכא את יצר ההרפתקנות והסקרנות לחקור, לראות ולהכיר דברים ועולמות חדשים, הטבוע בי מאז שאני זוכרת את עצמי. העובדה שכתוצאה מהניתוח נותרתי מוגבלת בתנועה בשיעור של 70 אחוז אולי הגבירה אצלי את הרצון לטייל ודווקא לטיולים או למסעות אתגריים, כשבכל פעם העליתי את רף האתגר”.

כבר בשנת 2003, כשנתיים אחרי הניתוח,  החלה לצאת למסעות אתגריים, כאלה שקשים מבחינה פיזית גם לאנשים בריאים. “זה התחיל עם טיולי ספארי באפריקה. אבל גם מסעות ג’יפים אתגריים בהם המטרה היא נהיגה בתנאי שטח קשים ובינוניים”. באפריקה היא טיילה 15 פעמים במדינות שונות ובכמה מהן אפילו פעמיים ושלוש פעמים.

לאחר מספר מסעות ספארי קלאסיים היא החליטה לחוות את המפגש עם הטבע בדרך הכי בלתי
אמצעית שאפשר – לשהות באוהלים ממש בשטח, בשמורות השורצות חיות טורפות ולא־ טורפות. בשנת 2013 היא עשתה סיבוב של 180 מעלות והחלה לטייל בהימלאיה ההודית. חמש פעמים היא הייתה ברכסי ההימלאיה ההודית ופעם אחת – בנפאל. ולמסעותיה ברכס ההימלאיה היא מקדישה את ספרה השני “לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות”, בו מתוארים חמישה מסעות בהימלאיה ההודית ומסע נוסף בהימלאיה בנפאל  – ביומני מסע מרתקים ובצילומים אמנותיים של נופים, מקומות ופורטרטים – שישה מסעות מורכבים שעברה בין השנים 2019-2013 בתנאים לא פשוטים אליהם יצאה – למרות חששות וספקות מצד מכרים, בני משפחה והרופאים.

איך באמת הגיבו בקיבוץ /במשפחה ?“בגיל 70 יצאתי לכבוש גם את ‘גג העולם’ – רכס ההימלאיה. הרופא שלי בהתחלה לא האמין למשמע אוזניו וגם לא רצה לשמוע על זה ואמר: ‘למה את לא יכולה לבחור מקום באירופה שבו גם אפשר לשמור על קשר, למקרה שמשהו קורה?’. מכריי ובני משפחתי אמרו: ‘את? להימלאיה? איך תוכלי?’. גם הרופא ממרפאת המטיילים נכנס לפאניקה כששמע לאן ולכמה זמן אני מתכוונת לנסוע, ואמר בקול גדול שזה חוסר אחריות מצדי. במהלך חמשת מסעותיי ברכסי ההימלאיה ההודית ואחד ובנפאל, גמאתי עשרות אלפי קילומטרים בנסיעות עם רכבי שטח במסעות לנופים שבטבע ולנופים אנושיים, כמו גם לאנשים ולתרבויות השונות שפגשתי בגובה של אלפי מטרים”.

גם במשפחתה בתחילה היו ניסיונות להניעה ממסעות מסוג זה, אבל כמובן דבר לא שכנע אותה להרפות מהרעיון. שניים מנכדיי אפילו מביעים עד היום את התפעלותם מהסבתא שלהם ואומרים: “סבתא שלי היא אלופה”. נכדתה אומרת: “סבתא, את בשבילי דמות לחיקוי”.

מה המסר שלך עבור כל מי שיקרא את ספרך החדש?

“בדומה לספרי הראשון, גם הפעם אני מקדישה את ספרי השני ‘לכול מי שחושב שאי-אפשר’ והמסר הוא ברור כפי שאני כותבת, בין היתר, במבוא: ‘אני מאחלת לכם ליהנות מתיעוד מסעותיי האתגריים ברכסי ההימלאיה ולהתרשם מכך שעם רצון, נחישות והתמדה אפשר לטייל ולראות עולמות – גם עם מוגבלויות פיזיות'”.

לדף הפייסבוק של הספר “לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות”: