איך להפוך ערימת קש לזהב \ דליה אילת

אני מדמה את כל ההתנהגויות המפריעות האלה, לערימת קש. זה נראה חסר תועלת, זה מרגיש מיותר, זה מפריע לסדר, לניקיון, לשקט שיכול היה להיות אילו רק הקשיבו לנו.   ערימת הקש הזו, מפריעה לשני דברים חשובים במערכת הזו, שנקראת, המשפחה שלנו:

1. מפריעה למערכת היחסים שלנו איתם. מפריעה לקירבה, לאווירה נעימה שיכלה להיות במקום שנעיר כל הזמן.
2. מפריעה לצמיחה לכיוון החיובי של הדימוי העצמי של ילדנו. איך יתפתח דימוי טוב, כשאומרים לי שכל הזמן אני מפריע, שלא מרוצים ממני, שלא לומר מאוכזבים עד מאד ממה שקרה כאן כרגע.

ההצבעה שלנו, על ערימת הקש הזו, מפריעה לצמיחת הדימוי העצמי, כמו צל, שלא מאפשר התפתחות לצומח. ראיתם פעם עץ, שיש עליו צל? מה הוא עושה? מחפש כל דרך למצוא מפלט לאור, הוא מוכן לעקם את כל הגזע שלו, כדי להשיג אור לעצמו. אז לפעמים מתוך אמונה שיראו את האור שבהם, זה יוצא עקום.

הם דווקא כן מתאמצים הרבה פעמים להיות בסדר ובתוך ערימת הקש שאנחנו חושבים שאנחנו עומדים מולה, קשה לנו כבר להבחין בזה.

תמיד, תמיד, תמיד, מסתתרים להם חוטי זהב, בתוך עירמת הקש הזו.

אם רק נחפש, נראה את ניצוצות הזהב, שמבצבצים בתוך עירמות הקש. אחריות רבה עלינו ההורים, למצוא את הניצנוץ הזה, לתפוס את קצה חוט הזהב הזה ולהתחיל למשוך אותו החוצה.

איך?

1. להתלהב מרגע אחד טוב.

מכוונה טובה (גם אם לא צלחה עד סופה), לומר להם, איך ראינו את הרגע, את הכוונה, את הההתאפקות, את ההתגברות. משפטים כמו: “היה לך קשה להרגע, לקח לך זמן והנה נרגעת. זה לא פשוט” או “זה שהצלחת לחכות עד שאסיים את השיחה, מאד עזר לי להתרכז בשיחה שלי ותודה על כך” זה להאיר להם, את מה שעבורם, הוא נקודה חשוכה. הם בד”כ שומעים- די לבכות, תפסיק לילל, למה את מפריעה לי באמצע. לעצור על רגע כזה, זה למשוך חוט זהב מתוך הערימה. לומר “כל הכבוד” לקוני, זה נחמד, אבל לא מספיק. להוסיף התלהבות, מידי פעם, זה עוזר לא רק לשמוע “כל הכבוד” אלא גם להרגיש.

• להקשיב באמת למה שהם מספרים לנו.

סיפרה לי אמא בהדרכה, שכשבאה לקחת את בנה מהגן, עצר אותה חבר שלו, ואמר לה על בנה: “עידו, ניסה לחנוק אותי היום” היא כמובן מיד האמינה לחבר, כי היא מכירה היטב את “ערימות הקש” שהילד שלה מביא איתו לסיטואציות מאתגרות ומיד נזפה בבנה על ההתנהגות הלא הולמת שלו. הוא מצידו, אמר שהחבר משקר ושזה בכלל לא נכון. ורץ בחזרה בוכה לגן. שנייה לפני שהתפוצצה מכעס, ניגשה אליה הגננת ואמרה לה. הוא צודק. החבר הוא זה שהתקיף אותו והוא באמת, רק הרחיק אותו ממנו. הנה רגע זהב לעצור עליו ולומר לו, בוא תספר לי מה קרה, נשמע לי שהחבר ממש הרגיז אותך היום?

לאמא שלי היה משפט מקסים : “אני מעדיפה להאמין ולטעות, מאשר לא להאמין ולטעות.” אז רגע לפני שרצים לחנך, אפשר להדגים הקשבה כזו, שבעצם מלמדת מעצם ההקשבה שלנו, איך מקשיבים אצלנו בבית, אחד לשני.

• מאוטומט לידני

להבין, שיש לנו הסתכלות שהתרגלנו אליה, הסתכלות אוטומטית. ככה, בהיסח הדעת, מאירועי היום יום שלנו, פיתחנו זכוכית מגדלת לקש. אנחנו אפילו לא צריכים לחפש. זה פשוט מופיע שם בכל רגע. כי לשם מכוון המבט שלנו.

לעבור לידני ולמצוא חוטי זהב זו בחירה. זו בחירה, לאן אני מתחילה לכוון את המבט שלי, את הפרשנות שלי, איפה אני רוצה להאיר, כדי שלא יצטרכו להתעקם כדי למצוא קצת אור.

וכך לאט לאט או אולי אפילו, מהר מהר, נמצא את עצמנו עם ערימה של חוטי זהב, כשמעט קש, מפוזר מסביב.