האם באמת אנחנו בוחרים להיפגע ?
לא מעט פעמים אנחנו שומעים את המילים :
“להיפגע זו בחירה”
או:
“לכעוס זו בחירה”
לעיתים אנו אומרים לאחרים את המשפט הזה “אתה בוחר להיפגע” אתה בוחר לכעוס” ובכך בעצם מסירים מעצמנו אחריות על מילים או דברים שעשינו ומעבירים את האחריות לצד השני, מתוך מחשבה שלהיפגע או לכעוס או כל רגש אחר לא נעים הוא בחירה שלו- אני רק אמרתי, עשיתי, לא הייתה כוונה לפגוע, להכעיס, זה אתה זה ש”בוחר” להרגיש כך …
יש בזה אם לומר את האמת משהו מאוד מתסיס ומקפיץ במשפט הזה שמקומם את השומע, בטח ובוודאי אם הוא נאמר לילדים שלא ממש מבינים את המשמעות הזו של בחירה ב-איך להרגיש.
זה מעורר התנגדות יותר מהכול ולעיתים קרובות גם אי הבנה.
ולכן צריך לשים לב מתי אנחנו בוחרים להשתמש בו.
כי מה זאת אומרת אני בוחרת להיפגע ? הוא אמר משהו שהעליב אותי, זה פגע לי כמו חץ בלב בלי שליטה אז איך בדיוק אני בוחרת כאן??
האמת, שבפעם הראשונה ששמעתי את המשפטים האלו, בקורס חשיבה חיובית בגיל 30 , זה עורר גם בי כעס והתנגדות, תחושה שזו קלישאה או מילים יפות.
לקח לי לא מעט זמן, שנים ותהליכים פנימיים כדי להבין את המשמעות של זה וללמוד איך באמת אפשר לקחת אחריות על הרגשות שלי, על מה שבמרחב הקיום שלי, על התגובות שלי.
חשוב לומר שאין קסמים ומדובר בתהליך ארוך ולא פשוט שלוקח זמן.
אבל יום אחד שמעתי פרשנות אחרת למשפט הזה שהבהירה לי את התמונה והמשמעות של הבחירה באופן ברור יותר.
נוצרה בי הבנה שכאשר הילד שלי למשל נפגע ממשהו, או כועס, הוא לא באמת במקום של בחירה, בטח שלא בחירה מודעת, זו לא חנות עוגות שאתה בוחר עוגת שוקולד או גבינה ממקום שליו ויציב- שוקל את האפשרויות, את הטעמים, את מה אתה רוצה , אמממ ובוחר בעוגת גבינה.
זו לא סיטואציה שבה נאמר לי משהו, ואני עוצר ואומר , אההה רגע, אז מה אני בוחר – להעלב או לקבל את זה בחיוך ?
שמישהו זורק לי משפט, או נאמר לי משהו, שלא תואם את הרגש או הרצון שלי ואני מגיבה באוטומט בכעס או בתוקפנות , או שמשהו בתוכי מתכווץ ומעלה בי דמעות, זה קורה כי המילים שנאמרו מפעילות בתוכי טריגר שלוחץ על כפתור מסוים בתוכי.
וזו ,אם נודה על האמת ,לא בדיוק בחירה.
משפטים כמו : “אתה בוחר להיפגע” , “זה שלך” עלולים לעורר זעם גדול בתוכנו ויש במילים האלו משהו מעט מתנשא שמתעלם מכך שהתגובה שלנו היא לרוב אוטומטית ושזה קודם כל זה כואב, אבל אם נצליח לשאת את הכאב ולשהות בו קצת אז נוכל להשהות את התגובה שלנו שלא תהיה אוטומטית.
העבודה העמוקה היא על היכולת להשתהות בתוך הקושי או הכאב שעולה בנו, ואם נצליח אז באמת נוכל לבחור באופן מודע איך להגיב.
לקיחת האחריות שלנו היא להבין שהמילים שנאמרות מפעילות בנו משהו- דפוסי תודעה, מחשבות ,תבניות והתניות שבאו מבית וילדות (ואפשר גם מגילגולים קודמים לאלו שמאמינים בכך) וכל אלו יושבים עמוק בתודעה ומופעלים ברגע אחד ללא מחשבה, זה פוגע באופן מיידי ולא נשלט בכפתורי הלב ומפעיל אותם.
זה אומנם לא “אני בוחר לכעוס” אבל זה כן להיות במודעות פנימית לגבי הרגשות שעולים ולקחת אחריות על הכעס שלנו , על העצב, על תחושת הדחיה ולהיות בתוכם.
ההבנה העמוקה שטמונה פה מבוססת קודם כל על הבנה וקבלה שהרגש הוא שלנו- הכעס, העצב, התסכול , הם באמת שלנו גם אם אנחנו לא בדיוק בוחרים בהם והם מתעוררים אוטומטית בעקבות משהו שהצד השני אמר או עשה.
ולמרות שמשהו באנרגיה של האחר הפעילה אצלנו משהו לא מודע שעורר רגש מסוים, האחריות החשובה היא להבין את זה ולהיות בתשומת לב לתגובה שלנו.
מתוך המקום הזה אני מבינה יותר ויותר שלמשפט הזה שאנחנו משליכים החוצה לעיתים בלי מחשבה (ובטח מול ילדים): “טוב, זה אתה זה שבוחר להיפגע” או “הוא לא מכעיס, אתה זה שבוחר לכעוס” עם המשפטים האלו מומלץ להיות זהירים יותר, הם יותר מקוממים ולא מקדמים.
הלימוד הפנימי לעצמנו ואם נוכל גם מול ילדינו , הוא להבין ולקבל ש- כן, נעשה משהו, שמעורר אצלנו כעס מכל מיני סיבות שלא את כולן אנחנו יודעים ומבינים ,וזה בסדר גמור.
הרגש שהתעורר בנו הוא עדיין שלנו והאחריות היא על התגובה שלנו- אם נצליח להשתהות בפגיעות ,ולעצור לרגע את התגובה האוטומטית ואת המילים שעולות אז נוכל באמת לקחת אחריות על כל תגובה שתצא.
ואולי נבחר להגיב אחרת.
אם נצליח להיות במקום הזה, להפעיל את היכולת הזו שבנו, אז נצליח לגעת בעוצמה האמיתית בתוכנו.
נקודה למחשבה.
