השמיים שבתוכי/ יומנה של אתי הילסום

“השמיים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמים שמעליי.
אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני אדם ואני מעזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת”
**
שפגשתי את אתי הילסום
פגשתי את עצמי.
נגעתי במי שהייתי רוצה להיות.
פגשתי אצילות נפש מעוררת התפעמות באחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה,
באשה מרטיטת לב שהעזה להמשיך ולהאמין בטוב שבבני אדם גם שסביבה רחשו מוות ושכול,
בתוך השחור הכי שחור שיש היא הצליחה לראות את אור השמש.

יומנה של אתי הילסום, צעירה יהודיה מהולנד, מגולל סיפור של שנתיים בצל השואה ( 1941-1943)
אבל סיפורה של אתי הוא הרבה יותר מסיפור שואה, השואה נמצאת שם כל הזמן אבל הסיפור הוא סיפור השראה על היכולת האנושית להמשיך להאמין בטוב וביופיים של החיים עם ולמרות הארועים האפלים כל כך שמתרחשים סביב.
בתוך עולם מורכב ולא פשוט מאפשר לנו יומנה להציץ לתוך נשמתה ועולמה הפנימי של אתי ולראות את האיכויות האנושיות המופלאות שאפשרויות לנו, ושמעוררות בנו השתאות-
קבלה עמוקה של החיים ושל האירועים שמתרחשים סביבנו,
טוב לב אנושי חף מכל העמדת פנים
יכולת התבוננות כנה במניעים הפנימיים שלנו
אפשרות להאמין בבני אדם באשר הם.
היכולת הזו לראות את הטוב בכל מצב, אדם היא יכולת שנרצה לאמץ לחיינו,
זו דרך חיים להתהלך בה ולהבין שלא משנה מה קורה בחוץ יש בנו את היכולת לבחור מי אנחנו רוצים להיות.
הספר זרוע באינסוף אופטימיות ואמונה עמוקה:
“בעצם אני בכלל לא מאמינה במה שנקרא “רשעים” . הייתי רוצה להושיט יד לאיש הפוחד הזה, הייתי רוצה לגלות את מקור פחדיו, לרדוף אותו ולגרש אותו לתוך עצמו…”
” השמים חיים בתוכנו… אלוהים, טוב ויפה לחיות בעולמך, למרות כל מה שאנחנו, בני האדם מעוללים לעצמנו..”
“ברגע שאדם לומד לראות את היופי והמשמעות בחיים, גם בזמנים כאלה, ודווקא בזמנים כאלו, הרי כל מה שקורה נראה לו נכון וצודק”
יש לי מן הרגל שכזה, בספרים שמעוררים בי השראה למרקר משפטי מפתח.
ביומנה של אתי לא הפסקתי למרקר עוד ועוד משפטים מתפעמת כל רגע מעוצמתה של האשה הזו לראות כל כך הרבה עומק וטוב בתוך הימים הקשים מנשוא …
בין כל ציטוטיה של אתי עולה הרבה איזכורם של השמיים כאינסוף שיש לשאוף אליו.
השמיים, המרחב הכחול הזה שנפרש מעלינו..
חשבתם על זה פעם שאין דבר כזה בעצם “שמיים” ?
פיזית , זה לא משהו שאפשר להגיע אליו או לגעת בו, כל פעם שעולים על מטוס ומגיעים לעננים רואים שהשמים עדיין ותמיד מעלינו וסביבנו ויחד עם זאת הם תמיד רחוקים מאיתנו, לא באמת ניתן להגיע ולגעת בהם, זה מרחב אינסופי שעוטף אותנו ויוצר סוג של אשליה שאנחנו קוראים לה “שמים” ורואים אותם “כחולים”…ולמרות שהם לא ממשיים ולא ניתן לגעת בהם באמת , אנחנו בכל זאת מאמינים בקיומם וחווים אותם כמשהו ממשי.
השמים זו אמונה בתוכנו- אנחנו מאמינים שהם קיימים וששם מעבר לעננים הם תמיד כחולים, היכולת הזו להאמין בשמים, להאמין בטוב, בבני אדם, גם מבלי להיות יכולים לחוש את הדברים באופן ממשי היא בדיוק מה שאתי מלמדת אותנו.
אני חושבת בליבי שזה מה שהיא היתה רוצה שנזכור ממנה, זה מה שהיתה שמחה להשאיר בעולמנו, את האמונה הזו ביופיו של העולם ובטוב ליבם של בני אדם.
וזו אכן ההשראה שהיא משאירה סביבה.
תודה על הזכות להכיר אותך, אתי. תודה שזכיתי לגעת בעולמך הפנימי ולצמוח משם.
תודה.

“אלוהים , תן לי שורת שיר אחת קטנה ביום, וגם אם לא יהיה לי נייר לכתוב אותה עליו… אלחש אותך אל עבר שמיך הרחבים…”

//אתי//
פָּשׁוּט אֵתִי
כַּמָּה הַשְׁרָאָה
כַּמָּה עוֹלָם
כַּמָּה הִשְׁתָּאוּת וְהִתְפַּעֲמוּת
לְנֹכַח גְּדֻלַּת נַפְשֵׁךְ
כַּמָּה הוֹקָרָה בְּלִבִּי לְנֹכַח מִלּוֹת לִבֵּךְ
מַרְגִּישָׁה כָּל כָּךְ קְרוֹבָה
כָּל כָּךְ דּוֹמָה
וְכָל כָּךְ רְחוֹקָה
הַהַשְׁרָאָה שֶׁבָּךְ
מַפְעִימָה אֶת לִבִּי
וּמְעוֹרֶרֶת דְּמָעוֹת בְּעֵיני
אֶת יְחִידָה אֵתִי
מֻפְלָאָה
תּוֹדָה שֶׁכָּתַבְתָּ יוֹמַן
תּוֹדָה שֶׁאִפְשַׁרְתָּ לָדַעַת אֶת לִבֵּךְ
תּוֹדָה שֶׁזָּכִיתִי לִלְמֹד וּלְהַכִּיר אֶת נַפְשֵׁךְ
תּוֹדָה שֶׁהָיִית