//קעקועים מעוררי השראה// פרק שלישי בסדרה

יצאתי לתור את התרבות החדשה הזו שהולכת וצוברת תאוצה בעולמנו, קעקועים.

גיליתי שמאחורי הקעקוע מסתתר סיפור מסע עמוק ומשמעותי, אז יצאתי לחקור את הסיפורים שמאחורי הקעקועים, את המסעות שהובילו אנשים לנקודה הזו בה בחרו לקעקע על עצמם מסר עמוק שהיה להם חשוב לזכור בכל נימי נפשם.

אלו הם סיפורי ההשראה שמאחורי הקעקועים.

מוזמנים להצטרף למסע. 

והפעם , המסע אל היהדות, הסיפור של לואיזה מוזמנים להצטרף☺.

//המסע אל היהדות- הסיפור של לואיזה//

יש דברים שאי אפשר להסביר במילים, יש קארמה, סיפור גורל, לא תמיד אנחנו יודעים להסביר למה דברים קורים, אבל בסופו של דבר המסע כמו תמיד הוא אל עצמנו, אל תוך השורשים שלנו, אל תוך המהות, מסע להגיע לשלמות הפנימית בתוכנו.

כזה הוא הסיפור של לואיזה.

סיפור של קעקוע שנעשה בשני חלקים. תחילתו בקעקוע של ציפורים נודדות שנעשה בירושלים ב-2012 וסיומו בתוספת רקע של הילת ירח צבעונית בשנת 2016 באנגליה.

זה סיפור של מסע בין איטליה לישראל, סיפור של כמיהה אל היהדות , סיפור של מסע נדודים אל השלמות הפנימית.

“בית נוצרי באיטליה, גיל 12, אני נחשפת בפעם ראשונה אל היהדות” , מספרת לואיזה, “באותו רגע נולדת בי משיכה עזה ולא מוסברת אל ישראל . אז עוד לא ידעתי שאני בתחילתו של מסע, של תהליך וכמיהה שסופה בהגשמת החלום להיות יהודייה”.

לואיזה, איטלקייה דקיקה בסוף שנות השלושים שלה,  שיער חום מתולתל אסוף בקוקו, ועיניים חומות גדולות שמספרות סיפור.

“גדלתי בבית נוצרי”, מחייכת לואיזה, “באיטליה, בלי שום רקע או שורשים יהודים, לא ברור למה בגיל 12, שהוא גיל מצוות ביהדות, בחרה דודה שלי להביא לי ספר שמספר דווקא על ישראל. ספר על התכתבות בין ישראלית לפלסטינית. הספר הזה השפיע על החיים שלי ובמובן מסוים סיפור החיים שלי השתנה בנקודה הזו בזמן.

באותה נקודה התעורר בי צורך או תשוקה לחקור ביהדות ולהעמיק במנהגים ובעולם הזה. יצאתי למסע חקירה של היהדות ושל עולם המנהגים הלא מוכר לי, אני לא יכולה אפילו להסביר מאיפה נולד הצורך הזה.

אחרי שקראתי את הספר הראשון, התחלתי לקרוא ספרים נוספים על היהדות , על ישראל, על התרבות ולאט לאט הרצון שלי לבוא לישראל הלך והתגבר.

בגיל 18 נסעתי לוונציה למדתי שפות באוניברסיטה ולמדתי יידיש, בנוסף היה בוונציה גם רובע יהודי עתיק ונהגתי ללכת לשם, להסתובב, לחוות את האווירה, אפילו לאכול מצות בפסח, נמשכתי למנהגים של היהדות, למדינה ולעם הזה, מעולם לא שאלתי למה.

נכנסתי באותה תקופה לזוגיות , שנמשכה שבע שנים, ורציתי כל הזמן לעלות לישראל ובן הזוג שלי לא רצה, אז דבר ראשון אחרי שנפרדנו, ב- 2012 החלטתי לעלות לארץ וככה בעצם התגברתי על הפרידה ושברון הלב ומצאתי אהבה חדשה, אהבה לישראל.

איך הייתה עבורך החוויה של להיות בישראל ?

“גרתי בקיבוץ צובה ליד ירושלים”, מספרת לואיזה, “עבדתי בקיבוץ והרווחתי מעט אבל זה הספיק כדי לממן לי חדר בקיבוץ ואוכל.

נהגתי לנסוע המון לירושלים, לצאת לבלות שם, להסתובב, לספוג אווירה.

הגעתי לישראל עם כוונה להישאר רק שלושה חודשים, אבל אחרי שלושה חודשים התקשרתי הביתה והודעתי להורים שלי שאני לא חוזרת. הייתה לי כל הזמן הרגשה שיש לי עדיין מה לעשות פה, יש תהליך שאני צריכה לעבור ועדיין לא השלמתי אותו.

אחרי כמה חודשים הגעתי למרכז “שבי ישראל” בירושלים שהוא בעצם מרכז ללימודי יהדות שמאגד בתוכו עולים בודדים מכל מיני מקומות בעולם. , בהתחלה הייתי רק מגיעה, קוראת , לומדת מתעניינת, אחרי זמן קצר הובהר לי שהמרכז הוא מרכז גיור ואם אני רוצה אני יכולה להתגייר.

התחלתי את התהליך, איתי היו עוד בנות, כולן עם בני זוג, כולן מתגיירות למען מישהו,

ואני” ? אומרת לואיזה, “למה אני מתגיירת בעצם? אין לי גבר.

הרגשתי שזה חשוב לי ואני עושה את זה בעצם בשבילי, לאף אחד סביבי לא היה ברור בדיוק למה”. 

איך זה היה עבורך לעבור תהליך גיור ?

“בתוך התהליך , דיי מהר הבהירה לי הרבנית שאני צריכה לשנות את הלבוש שלי ללבוש צנוע, ובנוסף, כיוון שאין לי משפחה בארץ, אני צריכה לעבור ליישוב דתי בשטחים ולהשתלב שם בחיי הקהילה ולעבוד במקום עצמו עם קשישים.

ואני, לואיזה, בחורה עצמאית בת 28 , עבדתי לפני שעליתי לארץ בחברת תעופה במשך  10 שנים, תמיד הייתי אישה עצמאית שמפרנסת ודואגת לעצמה, גדלתי בבית שחינך אותי לעצמאות מלאה , ומשהו פה התחיל לחרוק, משהו לא הרגיש לי נכון, תהיתי עם עצמי למה בעצם אני בכלל רוצה להתגייר, כל הכללים והחוקים שנדרשו ממני הרגישו לי שלוקחים ממני את העצמאות שלי, לא הייתה לי סיבה להתגייר למען מישהו, אז למה אני בכלל עושה את זה??

קיבלתי רגליים קרות, עזבתי את התהליך והחלטתי לחזור לאיטליה אחרי שנה וחצי בישראל.

רגע לפני שאני חוזרת, בער בי הצורך לעשות קעקוע, קעקוע של ציפורים נודדות, כמוני, הרגשתי שאני בנדידה, שהתהליך שהייתי אמורה לעשות פה בישראל לא הושלם, אני עדיין נודדת, מאיטליה לישראל, מישראל לאיטליה, והיה בי צורך לחרוט את זה על הגוף, 7 ציפורים סימלו את תאריך הלידה שלי , אותי בעצם (נולדתי ב 7.7 ) המספר הזה תמיד היה לי משמעותי, ואני יודעת שגם ביהדות הוא מספר משמעותי. את הציפורים קעקעתי מקדימה על אזור הלב, קרוב אלי, ובחלק הקדמי שלי, היה לי חשוב שכל מי שעומד מולי יראה אותו. וכמו שאת רואה הציפורים מבולבלות וגם לא כל כך שלמות וברורות, אין להן כיוון תעופה אחד, ככה גם אני הייתי, מבולבלת, מרגישה לא שלמה, שמשהו חסר, ואת התחושה הזו היה לי חשוב לקעקע על הגוף.

קעקעתי את הציפורים בירושלים וחזרתי לאיטליה”.

ואיך זה הרגיש לחזור לאיטליה ?

“אחרי שלושה חודשים באיטליה”, מחייכת לואיזה, “הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להישאר שם, משהו בער בי , והתגעגעתי לישראל, היה פה חיבור ביני לבין המקום שלא יכולתי להתכחש אליו. אבל בזמן הזה באיטליה התקבלתי לעבודה באנגליה, והחלטתי לארוז שוב מזוודות ולנסוע ללונדון. 

בחרתי לגור באזור שקרוב לרובע היהודי בלונדון ושם פגשתי מורה לעברית, אישה מקסימה שלימדה אותי עברית כמו שצריך, כי העברית שלי מהארץ הייתה עילגת וחלקית. אותה אישה שמעה את הסיפור שלי והציעה לי לעשות תהליך גיור בבית כנסת רפורמי באנגליה.

שוב מצאתי את עצמי בתהליך גיור אבל הפעם הגעתי למקום ולבית כנסת שאפשר לי את החופש להיות אני בלי כללים נוקשים ותנאים ויכולתי לעבור תהליך גיור ולהגשים את החלום שלי להיות יהודייה.”

מה היה שונה בתהליך הגיור הרפורמי?

“בבית כנסת רפורמי “, מסבירה לואיזה, “יש רבנית, גברים ונשים יושבים יחד, יש מוזיקה ומותר לנשים לשיר, הכול חופשי ומשוחרר, כל אחד בעצם יכול להתנהל בתוך זה באופן שהוא רואה לנכון.

לא הרגשתי זרה סוף סוף, כולם היו כמוני , מגיעים מכל מיני מקומות , כל אחד עם העולם שלו, כולם בודדים שמחפשים, והיה כיף להיות יחד  , לחפש ביחד, ללכת לאיבוד ביחד.

היינו חוגגים ימי שישי, מדליקים נרות, מקיימים מצוות, הרגשתי שייכות ושסוף סוף מצאתי משפחה, זו הייתה חוויה נפלאה” מספרת לואיזה ומחייכת חיוך גדול.

“ואז, בתום השנה הזו עמדתי מול בית דין רבני אחרי שלמדתי, הגשתי עבודות, עברתי את כל המבחנים וקיבלתי אישור שעברתי את כל התהליך ושעכשיו אני צריכה לבחור שם בעברית.

ישבתי בספריה גדולה עם הרבה ספרי שמות והתבקשתי לבחור לעצמי שם חדש. התלבטתי בין שני שמות ובסוף בחרתי בשם הילה.

הילה עבורי היה הסמל של אור הירח, ההילה שסביבו, וכמו הירח שלא מאיר מעצמו אלא מאיר את האור שמולו, כך גם אני, אישה של מאחורי הקלעים , לא של קדמת הבמה.

לטקס חגיגת השם החדש, כמו אצל הנוצרים שיש טקס הטבלה, עושים באופן חגיגי בבית הכנסת, לטקס הזה הזמנתי את ההורים שלי. למרות שהם לקחו דיי קשה את הרצון שלי להיות יהודייה בבית נוצרי לגמרי, ולא הבינו מה הסיבה והגורם לכל זה הם שיתפו פעולה והגיעו.

לאחר הטקס נאמר לי שכדי לסיים את התהליך ולעלות לישראל כיהודייה לכל דבר אני צריכה לשהות שנה נוספת בקהילה יהודית . קיבלתי באותה תקופה עבודה חדשה בחברת תעופה אחרת, שוב ארזתי מזוודות ונסעתי למנצ’סטר באנגליה, ושם חייתי בקהילה יהודית במשך שנה נוספת.

בתום השנה הזו, הגיעו האישורים המיוחלים, הטפסים והאישורים שאני לואיזה -הילה יכולה לעלות לישראל כיהודייה, סוף סוף קיבלתי הכרה ביהדות שלי, הגשמתי את החלום”.

ואז נולד הרצון להשלים את הקעקוע של הציפורים הנודדות?

“כן, בדיוק . הייתי חייבת לתת לציפורים הנודדות שלי רקע, שמים, הילה צבעונית, לקעקע עוד חלק ממני שהושלם.

קעקעתי לציפורים שלי ברקע את ההילה שלי, את אור הירח בצבעי מים, והוספתי גם את האות ה’ אם את רואה בקצה, השם שלי, הילה.

אני יודעת שהרבה אנשים לא ממש מבינים את הקעקוע שלי, לא ממש מבינים את הציור עצמו ובטח לא מבינים מה הוא מסמל עבורי, בדיוק כמו שלא ממש מבינים אותי ואת הסיבה שנוצרייה מאיטליה חולמת להיות יהודייה במשך שנים. אבל מה שחשוב, לואיזה מחייכת , זה שאני מבינה, גם את הקעקוע, גם את הציור והצבעים , אני מבינה את המשמעות, אני מבינה את עצמי, וזה מה שחשוב. אני סוף סוף שלמה.

בשנת 2016 עליתי שוב לישראל, הפעם כיהודייה.

הציפורים הנודדות שלי מצאו בית, הן נחות בהילת הירח שלי.

לואיזה הגיעה הביתה” .

המפגש עם לואיזה היה עבורי מרגש ומסקרן, מסוג הסיפורים שנוגע באותם המקרים שלא ממש ברורים לנו למה הם קורים ואיך תשוקה ומשיכה לעולם תרבות ומנהגים אחר פשוט נולדת מעצמה מבלי שיש לנו הסבר, זה סיפור על הקסם שגדול מאיתנו.

מוזמנים להכיר את לואיזה, את הכישרון והאהבה שלה לקונדיטוריה ואפיה ,עכשיו בפרויקט מיוחד שמחבר בין ארוחות הבוקר האיטלקיות לישראל  ☺

https://www.facebook.com/profile.php?id=100063651499680