//קעקועים מעוררי השראה// פרק רביעי בסדרה
יצאתי לתור את התרבות החדשה הזו שהולכת וצוברת תאוצה בעולמנו, קעקועים.
גיליתי שמאחורי הקעקוע מסתתר סיפור מסע עמוק ומשמעותי, אז יצאתי לחקור את הסיפורים שמאחורי הקעקועים, את המסעות שהובילו אנשים לנקודה הזו בה בחרו לקעקע על עצמם מסר עמוק שהיה להם חשוב לזכור בכל נימי נפשם.
אלו הם סיפורי ההשראה שמאחורי הקעקועים.
מוזמנים להצטרף למסע.
והיום, מסע התמודדות עם אובדנות- הסיפור של אבי מוזמנים להצטרף☺.
//מסע ההתמודדות עם האובדנות- הסיפור של אבי//
הסיפור של אבי הוא סיפור על התמודדות עם הנטייה לאובדנות, נטייה שמגיעה אתו לעולם מבלי לדעת למה. המסע שלו מספר את סיפור החיים והמוות ועל דרכי ההתמודדות שמצא כדי ליצור חיים שלמים עבורו שיאפשרו לו לנשום בשקט.
שפוגשים את אבי לא רואים מבחוץ כלום, מעטפת של בחור צעיר עם מבט נחוש בעיניים שיודע מה הוא רוצה. במבט ראשון גם לא רואים את הקעקועים, הם מסתתרים שם מתחת לבגדים הארוכים שהוא לובש לפגישה שלנו.
אבי צדקה, בן 31, גר בבת ים ומומחה לשיווק ב”לינקדאין”- רשת חברתית ,העסק שלו עובד כבר 10 שנים והוא מגדיר את עצמו כמומחה בתחום- “ד”ר לינקדאין”.
על פניו שפת הגוף שלו מציגה בטחון, אבל הפנים שלו לא מחייכות יותר מדי, ושפת הגוף שלו משדרת חוסר שקט פנימי.
אנחנו יושבים לשעה של שיחה פתוחה על המסע שלו והחיבור לקעקועים, והרגל שלו מקפצת בחוסר שקט כל השיחה, משהו שם בפנים לא שקט עד הסוף.
53 קעקועים שאסף בשנתיים האחרונות ומוסתרים כרגע מאחורי הבגדים, אבל ניתן לראות שהוא הולך ומתמלא ואולי יום אחד יגמר לו המקום על הגוף וגם לו לא ממש ברור מה יעשה אז.
אז בעצם רק לפני קצת יותר משנתיים התחלת את הרומן שלך עם הקעקועים?
“כן, לא חשבתי האמת אף פעם שאני אקעקע, זה לא היה חלק מהעולם שלי בכלל, ורק שחבר טוב שלי התחיל לקעקע נחשפתי, ראיתי בזה הזדמנות לחוות כאב , משהו שמצד אחד מאוד הפחיד אותי ומצד שני ממש רציתי לחוות אותו”.
מה זאת אומרת לחוות כאב? למה הכוונה ?
“יש לי נטיות אובדניות”, מסביר אבי, “מגיל מאוד צעיר. גדלתי בבית דתי , בית נוקשה עם גבולות חד משמעיים וברורים, בתוך תל אביב העיר הכי חילונית שיש.
אני ממש זוכר ,כבר מילדות, שהיה לי קשה עם הגבולות שהיו בבית. לא הסתדרתי עם אבא שלי בעיקר והיו לנו לא מעט ריבים וויכוחים סביב הגבולות הנוקשים שהיו שם.
אני מאמין שנולדתי עם המקום הזה של הנטייה לאובדנות, כי אין לי ממש הסבר למה זה קורה, זה פשוט משהו שהולך איתי תמיד.
כבר בגיל ממש צעיר, בבית ספר יסודי, הייתי חוזר הביתה, שם שמיכה על הראש ולא רוצה לצאת, הרבה בקרים שלא הייתי רוצה לקום, דיברתי את המוות בשלב מאוד מוקדם, הייתי ממש אומר את זה- שאני רוצה למות, שאני לא רוצה להיות פה”.
ואיך ההורים שלך הגיבו לכאלו אמירות?
“ברור שאמא שלי לא אהבה את זה”, אומר אבי, “היא כמובן דאגה לי, הם אמרו לי לא לדבר ככה, אבל רק שאמרתי את זה בבית ספר בקול רם אז המורים נלחצו ודרשו שאלך לפסיכיאטר. אחר כך הייתי תקופה בטיפול אצל פסיכולוגית אבל הרגשתי שזה בזבוז זמן ,שהיא פשוט לא מבינה אותי אז הפסקתי לבוא .
מאז ועד היום לא הייתי בשום טיפול ואני גם לא מטופל בכדורים, יש לי את הדרך שלי להתמודד עם הנטיות האלו שקיימות בתוכי” הוא מחייך חיוך קטן, “הקעקועים הם חלק מהדרך”.
מבין כל הקעקועים שלך, מה הקעקוע הכי משמעותי עבורך?
אבי חושף קעקוע של את חפירה עם סמל סיני עליו וזוג ידיים אוחזות בו.
“הסמל”, הוא מסביר, “זה סמל סיני לשאיפות, הידיים זה העבודה, אני מאמין בעשיה ועבודה ומאמין בשאיפות בחיים.
בכלל , שאיפות זה קונספט משותף לכל הקעקועים שלי, כולם מסמלים עבורי שאיפות. ואני, יש לי שאיפות ורצונות להצליח בחיים.
הידיים מסמלות את העבודה, צריך לעבוד בשביל להצליח, לעבוד קשה, ואת החפירה זה כלי עבודה מצד אחד, כמו הרבה קעקועים אחרים שיש לי שמסמלים כלי עבודה, ומצד שני את חפירה הוא גם כלי שנועד לכרות קבר, מקום של המוות.
הסיפור עם את החפירה מחובר אצלי בעצם למשהו שקרה לי בילדות.
התחלתי לעבוד בגיל צעיר ובכיתה ו’ הלכתי לעבוד עם דוד שלי בגננות. היה לנו כלב באותה תקופה, שגדל איתי במשך חמש שנים והיינו מחוברים ממש אני הוא, בשבילי הוא היה ממש כמו אח, הולך איתי לכל מקום.
יום אחד שהלכתי לעבוד עם דוד שלי, לא היה לי עם מי להשאיר אותו, אז הוא בא אחריי לעבודה ובדרך הוא נדרס. זה היה שברון לב יחד עם רגשות אשם וכאב מאוד עמוק ואני התעקשתי לאחוז באת חפירה ולעזור לכרות את הקבר שלו. משם בא גם החיבור הזה בין האת חפירה למוות”.
הנטייה לאובדנות זה משהו שמלווה אותך כל החיים בעצם?
“כן”, עונה אבי, “לאורך כל השנים סבלתי מהתקפים של אובדנות, של רצון להעלם מפה, לא ראיתי טעם או משמעות לחיים, הרבה פעמים הייתי ממש מדמיין את הסוף שלי, בכל מיני דרכים, את הרגעים האחרונים, בשלבים מסוימים בחיים, את המקום ממנו אקפוץ, או את חיתוך הורידים והייתי רואה את זה, את הרגעים האחרונים ואת השמחה שיש בלהשתחרר מלהיות כאן.
ולמרות כל זה, ידעתי שאין לי אומץ לעשות את המעשה, אני לא אמיץ, הפחד שלי מכאב היה גדול יותר מהרצון למות”.
ומתי בעצם דברים התחילו להשתנות?
“אני לא יודע לשים בדיוק את האצבע על זה, רק יכול לספר שבצבא התחלתי לראות סירטוני השראה, והעצמה והתמכרתי לזה לתקופה מסוימת וזה חיזק אותי, ושהשתחררתי מהצבא לקחתי החלטה, החלטתי לקחת אחריות על עצמי ולהתמודד עם המקום הזה.
אחת הסיבות שקיבלתי החלטה לא להיות קורבן של ההתקפים האלו, הייתה ההבנה שאני רוצה להשיג דברים, אני רוצה לעבוד ולהתקדם בחיים, השאיפות שלי בחיים הם הדבר הכי חשוב לי, אני רוצה להצליח, להגיע רחוק והבנתי שאם אני רוצה שייקחו אותי ברצינות אני חייב לקחת אחריות ולעשות עבודה עם עצמי.
לפני עשר שנים פתחתי את העסק שיש לי היום , הלכתי לכיוון של עצמאות כי גבולות זה משהו שקשה לי איתו מאוד, גם בילדות היה לי קשה עם זה גם בבית ספר ובצבא, וזה לא טוב לי, אני צריך להיות חופשי, אני לעצמי.
בנוסף לזה יש לי גם נטייה מגיל מאוד צעיר להסתכל החוצה ולראות מה יש לאחרים ולא להיות מרוצה ממה שיש לי, אני מבין את זה היום ועובד הרבה על המקום הזה של לשמוח במה שיש לי , זה בעיקר בשנתיים האחרונות. יחד עם זאת, כשאני רואה דברים שיש לאחרים זה מדרבן אותי לשאוף להגיע רחוק , להצליח , להתקדם, החלום הכי גדול שלי זה זוגיות ומשפחה”.
מה זה אומר בעצם להתמודד עם האובדנות ?
“היום”, מסביר אבי, “אני יודע היום לזהות שמגיע “גל” של דכאון, דאון שכזה, אני שוקע לתוכו וחוזר ואומר לעצמי שזה יעבור ,זה יחלוף זה רק גל ואני נשאר בתוכו עם הידיעה שזה תמיד עבר וזה תמיד יעבור ואני פשוט מחזיק שם בפנים עד שהוא חולף.
דרך נוספת להתמודדות שלי עם הגלים האלו זו העשייה. שמגיע גל של “דאון” אני פשוט מכריח את עצמי להיות בעשייה, לעבוד, להתקשר ללקוח, לפנות, לפעול, לעשות, פשוט לעשות”.
והקעקועים, איך הם משתלבים עם ההתמודדות שלך ?
“הרצון העיקרי שלי היה לחוות כאב”, אומר אבי, “יש בי פחד מכאב ורציתי לחוות אותו , להרגיש אותו. כי יש בי יצר אובדני , אבל לא עשיתי את זה כי פחדתי מהכאב, מצאתי שהכאב של הקעקוע מרפא אותי ממש, זה השקט שלי.
כבר מהקעקוע הראשון יצאתי בהיי , הייתי גאה בעצמי, הרגשתי שהשגתי משהו בחיים, חציתי גבול ושמחתי שעשיתי את זה.
זמן קצר לאחר מכן המשכתי לקעקוע הבא וכיום אני מתקעקע כמעט כל שבוע, הצליל של המחט מרגיע אותי ממש כמו מדיטציה, עבורי הקעקועים הם ריפוי ,דרכם תיעלתי את הכאב הרגשי הפנימי החוצה לכאב פיזי וזה פשוט מרפא אותי, מחזק אותי בתוך הגלים של ה”דאון” שמגיע מדי פעם.”
זה לא סוג של התמכרות לקעקועים?
“אני לא בטוח”, אומר אבי, “לא יודע להגיד, אני יודע שבשבילי זה מרפא ומרגיע ומאפשר לי לנשום ולהמשיך הלאה, הגעתי לגיל 30 ולא חשבתי שאגיע, אז זה עזר לי להתחזק במקום הזה, אפשר לומר שזה סוג של טיפול בעצמי, הדרך שלי להתמודד עם הכאב הפנימי ולנקז אותו החוצה”.
ומה יהיה שיגמר המקום?
“אני באמת לא יודע, אני יודע שהסיפור שלי לא נגמר וגם לא המסע, אני מבין שיש אצלי כאב עמוק שכרגע הקעקועים עוזרים לי להמשיך, ואני רוצה להאמין שאמשיך להתחזק בדרך ושלא ארצה לוותר על כל האומנות הזו ולוותר על החיים וזה עוזר לי. שמגיע גל אני עובר דרכו, הם מגיעים פחות היום. יחד עם זה , היום אני בנאדם אופטימי, אני מקפיד לשים ולב ולהזכיר לעצמי כל הזמן כמה יש לי .
הקעקועים מאפשרים לי נתיב התמודדות שכרגע אני מסוגל להיעזר בו, אני מאמין שיום אחד שיגמר המקום אצטרך למצוא דרך אחרת ואני מקווה שעד אז אני אתחזק ביכולת שלי להתמודד עם הרגעים האלו שהעולם שחור מסביב”.
למה בעצם יש לך צורך לספר את הסיפור שלך ?
“כי אנשים מסביבי לא יודעים, ואני רוצה שיראו אותי, שיבינו אותי, שיבינו שאני נעלם לפעמים ושוקע ולא תמיד שם כי אני בתוך גל “דאון ” כזה, אני לא רוצה להסביר , אני פשוט רוצה שידעו, ושיקראו את הסיפור שלי ויבינו אותי בלי שאצטרך לדבר את זה”.
היכולת של אבי להיות במודעות למורכבות הרגשית והתודעתית שלו יחד עם ההחלטה להתמודד עם הכאב ולעבור דרכו בדרכים שנכונות לו בכל נקודה בדרך היא לא דבר מובן מאליו והיא התמודדות שמעוררת השראה והערכה.
הפגישה עם אבי והסיפור שלו הזכירו לי שוב כמה חשוב לראות שכל אדם נושא כאב בתוכו, כמה הקליפה החיצונית שאנו רואים מבחוץ לא משקפת את העולם הפנימי המורכב שיש לכולנו ובעיקר כמה חשוב להתהלך ברגישות גדולה בעולם עם ההבנה הזו.
מוזמנים להכיר ולפגוש את אבי ואת מומחיות ד”ר לינקדאין באתר הפייסבוק שלו: https://www.facebook.com/doctor.linkedin.israel
אבי בחור מדהים ואהוב.
מיוחד ומרתק
קראתי והתפעמתי, רק גורם להעריך את אבי יותר,
איש מקצוען ואהוב
אבי היקר והאהוב.
רק מי שמכיר אותך יודע כמה אתה אדם מיוחד
אוהבים ומעריכים אותך הכי שבעולם
ווואוו.
מהכרות אישית עם אבי רק אומר שהוא בנאדם מיוחד ואהוב במיוחד,
מי יכול להתחיל לדמיין בכלל מה אנשים עוברים,
אין עליך אבי