//קעקועים מעוררי השראה// פרק שישי בסדרה-חלק ב’

“הקעקועים של מאיה”-פרויקט לזכרה- סיפורן של בחירות מעוררות השראה

פרויקט “הקעקועים של מאיה” נולד לזכרה של מאיה ווישניאק שנרצחה בגיל 21 על ידי בן זוגה בשנת 2020.

הפרויקט מפגיש בין הסיפור של מאיה לסיפורם של אנשים שבחרו לקעקע על גופם ציורים שמאיה ציירה ובכך למעשה מייצר נקודת חיבור בין מסעות, בין סיפורים, מה שהופך אותנו לרקמה אנושית אחת.

יצאתי לחקור מה הניע את הבחירה הזו ואיפה הייתה נקודת החיבור בין הסיפורים.

מוזמנים להצטרף לסיפורים שמאחורי הבחירה מעוררת ההשראה הזו של לקעקע את הציורים של מאיה  🌹.

//אחאות שכולה// הסיפור של עינבל

הסיפור של עינבל הוא סיפור שנוגע באחאות שכולה, בצורך המשותף של האחים להנכיח את האובדן בעולם באופן משמעותי .

עינבל כהן תובל, בת 40 מצור יצחק, פגשה את פרויקט “הקעקועים של מאיה” בקבוצת אחים שכולים.

אז מהו סיפור המסע שלך?

עינבל מחייכת חיוך קטן.

“אני איבדתי את אחי לפני שבע שנים בתאונת דרכים.

באותה תקופה שאחי נהרג הייתי בסוף ההריון השלישי שלי ועבדתי כמנהלת פיתוח עסקי. המוות שלו הפך את עולמי.

אחרי שהוא נהרג החלטתי לא לחזור לעבודה, הייתי צריכה זמן לעכל ולחשוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי. בסופו של התהליך הזה החלטתי שאני רוצה להיות במקום של עשיה חברתית ושזו הדרך שלי לעשיה משמעותית.

אחי היה מוזיקאי חובב ובנוסף היו לו גם בעיות קשב וריכוז שהמוזיקה מאוד עזרה לווסת, לכן משהו שקשור למוזיקה מאוד התאים לי, וככה בעצם הגעתי לעבודה הראשונה שלי שנגעה לעשייה חברתית- עמותה שהתעסקה במוזיקה וצרכים מיוחדים, הייתי שם ארבע שנים ואז עברתי לעבוד בעמותה הישראלית לסרטן העור שם אני כיום”.

ואיפה בדרך הזו פגשת את פרויקט הקעקועים של מאיה ?

“הייתי בקבוצות תמיכה של אחים שכולים בפייסבוק, שם הכרתי את שירה, אחותה של מאיה.

חשוב לי להגיד שבהרבה מקרים בהם אני נתקלת במפגשים עם אחים שכולים, אני רואה כמה זה חשוב ומשמעותי עבורם לעשות משהו עם האחאות השכולה שלהם, הרבה מהם מחפשים לעשות משהו משמעותי, להשאיר איזשהוא חותם בשם האחים בעולם הזה.

סיפור הרצח של מאיה זעזע פה כל בית בישראל, ואני חושבת שלא היה מי שלא נחשף לסיפור, וברגע ששירה הצטרפה לקבוצה ושיתפה לגבי פרויקט הקעקועים זה היה כל כך מרגש ומשמעותי שהיה לי ברור שארצה להיות חלק מזה”

את מחוברת לעולם הקעקועים ?

“כן”, מחייכת עינבל, “אני מאוד אוהבת קעקועים.

אחרי שאחי נהרג עשיתי כמה קעקועים לזכרו. אחד מהם הוא קעקוע של  המילים האחרונות שלו.

אחי נהרג בתאונת דרכים, וכשהוא נהרג הוא היה בשיחת טלפון והשיחה הוקלטה אז אני יודעת מה היו המילים האחרונות שלו.

היינו רק שני אחים, והוא היה הקטן, היינו מאוד קשורים, כך שברגע שראיתי את הפרויקט של שירה לזכר אחותה, זה היה פשוט שלם ומושלם מבחינתי מכל כך הרבה סיבות”.

ומה היו הסיבות ?

“קודם כל זה נתן לי אפשרות מבחינתי לא רק לתרום למשהו שאני סופר מאמינה בו ובחשיבות שלו, שזו המלחמה באלימות נגד נשים אלא גם לעשות את זה בצורה משמעותית, אני יודעת בתור אחות שכולה כמה זה משמעותי שמשהו מהם ממשיך הלאה.

בנוסף, קעקועים זה גם משהו שאני מתחברת אליו, כך שזה פשוט היה משהו מאוד שלם מבחינתי כל העניין הזה של לקעקע ציור של מאיה.”

איפה בחרת לעשות את הקעקוע על הגוף?

“הקעקוע הוא במקום שרואים אצלי, על היד מאחורה, ואני תמיד מספרת עליו בגאווה, ישר שולחת לעמוד אינסטגרם ואומרת מה לחפש ,מדברת על זה והסיפור תמיד נוגע בכולם”

אז בשבילך הקעקוע היה סוג של הזדהות עם אחאות שכולה?

“גם, אבל לא רק “, מדייקת עינבל, “זה לא משהו שמייצג אחאות שכולה, אני מתחברת למקום ולמאבק באלימות מגדרית  וזה בא משם לגמרי. יחד עם זה גם ברמה הרגשית מאוד התחברתי לרצון של שירה והמשפחה שלה לעשות משהו שמנכיח את מאיה בצורה הזו, את העשיה שלה.

אני לובשת את הקעקוע הזה בהמון גאווה”.

גאווה על מה בעצם?

“עליהם”, מסבירה עינבל, ” על זה שהם מנכיחים אותה בצורה הזו, על הציורים המדהימים שהיא ציירה ועשתה, על המלחמה והמאבק באלימות המגדרית.

תראי”, היא מדגישה, “בשכול יש שתי אופציות -אפשר לקבל את השכול ככאפה שתקרקע אותנו ותכניס אותנו למיטה עם שמיכת הפוך מעל הראש ואפשר לעשות משהו, ואנשים מתחלקים לכאלו שזה משבית אותם, ואני לא שופטת אותם חלילה, ויש כאלו שמקבלים מכה בתחת ומתחילים לרוץ, ככה זה גם לגביי , אני היום מנהלת את העמותה הישראלית לסרטן העור ואני יודעת שזו השליחות שלי , אני לא חושבת שהיה לי את האומץ לצאת לשליחות של עשיה חברתית אם אחי לא היה נהרג ולא הייתי צריכה לעשות רגע פאוזה ולחשב את המסלול שלי מחדש.

אז, אני רואה את המקום הזה של לבחור לא רק בחיים אלא גם להיאבק על משהו לזכרה ולייצר פה את המהפכה הזו , אם כבר קרה מה שקרה שזה לא יהיה סתם ושנעשה אם מה שאפשר לעשות ועל זה הגאווה שלי בקעקוע.

זה לא רק מנכיח אותה ואת הציורים שלה זה גם מעלה את המודעות, כי קעקועים אין מה לעשות זה משהו שגורם לאנשים להיפתח ולהתחיל לדבר ולשאול שאלות ואפשר להגיד: זה סתם פרחים יפים שהתחברתי אליהם ואפשר גם לבחור לספר את הסיפור ואני תמיד בוחרת בלספר את הסיפור וזה תמיד פותח נושא לשיחה ותמיד משאיר אנשים עם המחשבות על מה שקרה, אני בטוחה שכמוני זה גם הרצון והדרך של כל אחד שבחר להתקעקע בפרויקט הזה. זה החלק הזה בלהעביר את זה הלאה.”

אם היית צריכה לתת שם לקעקוע, מה הוא היה ? מה המסר שהוא מעביר מבחינתך ?

עינבל מהרהרת רגע.

“אני חושבת שהמסר הוא- יהי זכרה מהפכה. שזה איזשהוא תג ליין שמתווסף לרוב הפרויקטים שנוגעים באלימות מגדרית ורצח נשים , אני חושבת שזה מתמצת את הכול”.

🌹🌹🌹

המפגש המרגש עם עינבל מלמד על ההקשרים שאנחנו יוצרים בינינו וכמה רבות הדרכים לחיבורים בין עולמות של אנשים, כמה השכול והרצון לעשות טוב יחד עם הצורך להנכיח כאן את אלו שאינם, יכול ליצור חיבורים שהם מעבר למילים.

המשך המסע עם “הקעקועים של מאיה” בפרק הבא בסדרה.

מוזמנים להכנס לאתר – הקעקועים של מאיה – מאיה ווישניאק (mayawisniak.co.il)