ביום ראשון האחרון ביקרתי בכנס המסעדנים שנערך השנה בפעם השמינית. אני לא מסעדנית אבל עובדת עם לקוחות בתחום המסעדנות, ייצור המזון, חומרי גלם וגם עם מסעדות ובתי קפה מדי פעם. הגעתי לבד ובניתי על זה שאני מכירה לא מעט אנשים וגם אנשי ונשות תקשורת אז לא אחווה בדידות- וצדקתי. הופתעתי מכמות הא.נשים שהכרתי והכרתי ולמרות זאת עדיין פגשתי עוד חדשים.
בדצמבר האחרון סייעתי בניהול השיווק בהפקת כנס לעמותה לקידום חקלאות מחודשת ואני יודעת לומר כמה זה מורכב להרים כנס ובמיוחד לעשות כנס מוצלח. ומבחינתי הכנס הזה היה מוצלח. אבל לא רק בגלל המינגלינג והנטוורקינג אלא גם ברמה המקצועית. לקוחות שלי לצערי לא הגיעו לכנס וחוויתי את עצמי גם כנציגה שלהם ומצאתי לא מעט אפשרויות והזדמנויות לחיבורים ולשיתופי פעולה אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני כותבת את הפוסט הזה היא דווקא שתי ההרצאות האחרונות שעסקו גם בכניסה של מישלן לישראל ולאחריה הענקת אותות הוקרה.
מי שלקח חלק בשתי החלקים האחרונים הוא השף אסף גרניט שקיבל לאחרונה את כוכב מישלן בפעם השלישית למסעדת שבור שלו בפריז. נדב בורנשטיין הנחה את הפאנל ושאל את המשתתפות ואת אסף מה צריכים הישראלים לעשות כדי לזכות במישלן- והתשובה שאני לקחתי מהמענים של הפאנל הייתה – להמשיך לעשות את מה שהם עושים כמו תמיד, באהבה, להיות עצמם ואם מישלן יאהבו אז אחלה ואם לא אז לא קרה כלום. עצם ההגעה של מישלן לישראל היא הבשורה והיא תביא הכרה בענף הקולינריה ויש מי שיקבלו מישלן ויש מי שלא אבל זה לא מערכת היררכית של חשיבות.
אחד מארבעת מקבלי אותות ההוקרה בכנס הוענק ( בצדק רב ) לשף ישראל אהרוני- שלאחר קבלת האות המרגש כשהקהל עומד ומוחא לו כפיים הודה בהתרגשות, לכל המסעדנים העוסקים במלאכה כבר 35 שנה ועושים את התעשייה הקולינרית הישראלית בצורה מדהימה- במילים שלי הוא קיבל אות ובעצם בחר לפרגן לתעשייה כולה. ישראל אהרוני הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר שיש לי להוכיח את המשפט שכתבתי בכותרת.
אחריו עלו השף אסף גרניט ושותפו העסקי אורי נבון לקבל אות הוקרה עבור הכבוד העולמי שהם מביאים לתעשייה הקולינרית הישראלית וכדי לתת להם את הפרס עלו לבמה חברי הצוות של משחקי השף השפים: מושיק רוט, רז רהב ותומר אגאי להעניק להם את הפרס. גם כאן עצם העובדה ששפים קולגות מעניקים את הפרס זה לזה מעידה על כבוד והערכה.
אחרי סיפורים מרגשים וברכות של השפים ואחרי שאפילו אורי דיבר (לראשונה מסתבר). אסף עלה וסיפר שכשהוא התחיל את הדרך מיד אחרי שזכה בתכנית קרב סכינים שישראל אהרוני היה בה שופט, הוא יצר איתו קשר וביקש להיפגש איתו. אהרוני הזמין אותו הביתה ובביקור הוא סיפר לו על הרעיון לפתוח את מחנה יהודה ולבשל בה אוכל מחומרי גלם טריים מהשוק. אהרוני אמר לו שזה מאוד יצליח וביקש להיות הראשון שיכתוב על המקום. ואהרוני בכתבה הראשונה שהייתה על המקום אחרי שביקר בו פירגן למקום ולרעיון. הוא כמובן הודה לאהרוני אמר שהוא מלווה את הכנס כבר שמונה שנים והוא מתרגש לראות את הצמיחה והגידול שחל בענף ומאחל לעצמו ולענף שקולגות ירגישו חובה קוליגיאלית לתמוך ולפרגן וגם להיות הראשונים להתקשר אם יש בעיה ולעדכן בה את השף ולא לשמור את זה לעצמם וגם להיות הראשונים לברך כששף קולגה זוכה בפרס או אם הם אכלו אצל קולגה ארוחה ונהנו ממנה.
ולי לא נותר אלא לומר “אמן” ולהמשיך להתרגש ולומר שמהות הפירגון כמו שאני רואה אותה היא היכולת ללמד ולטפח דורות חדשים של עובדים /במקרה הזה טבחים אבל זה נכון לכל תחום. ואם אני לוקחת את זה לתחום המומחיות שלי אני יכולה לומר שהיכולת לפרגן ממש כמו היכולת לבשל היא כישרון אינטואיטיבי שאפשר לפתח ולטפח אצל כל אחד ואחת. אבל יש מי שנולדים עם כישרון ויכולת פרגון וזה בא להם.ן יותר בקלות ויש מי שפחות. השינוי בכל מה שקשור לפרגון קשור הרבה מאוד בתודעה פנימית ובעיקר בהבנה העקרונית שלפרגן באמת לא רק שלא מזיק ברמה העסקית /החברתית אלא יעשה בדיוק את ההיפך בסופו של דבר. מהדברים שאסף גרניט אמר על הבמה ומהאופן שבו אולם של מחא כפיים נראה שלפחות בחלק הזה יש כבר הבנה, שההצלחה שלהם היא ההצלחה של כולנו והמכנה המשותף של המסעדנים רחב מספיק וגדול ויחד יש להם יכולת להשפיע על הענף ועל החברה כולה.
ואת כל זה כתבתי כדי לומר שאפו גדול לתומר מור, אילת כהן וכל מי שעמדו מאחורי הכנס ועומדים מאחורי העמותה שעושה המון לענף באהבה ומסירות גדולות ומגיעות להם מחיאות כפים גדולות גם.
