לכל אחד מאיתנו יש הדברים הקטנים שמשמחים אותו.
אני לא מתכוונת לדברים הגדולים- יום הולדת, שמחה משפחתית, קידום בעבודה. אלו מובנים מאליהם. אלא דווקא לדברים הקטנים, לפעמים בנאליים לגמרי, שאיכשהו עושים לי טוב לא פחות. זה יכול להיות טרמפ מדויק שעצר בדיוק כשהגעתי- ולוקח בדיוק להיכן שאני צריכה, או הידיעה שהבאתי (לשם שינוי…) ארוחת צוהריים מושקעת ללימודים במקום סתם נשנושים, או כשלא הצלחתי למצוא את רציף הרכבת הנכון ומישהו זיהה את ההבעה האבודה שלי, וניגש לעזור עוד לפני שהספקתי לשאול. זה עושה טוב על הלב, מין חום נעים כזה מבפנים שמספיק לי לכמה שעות.
אתמול, כשחיכיתי בתחנת אוטובוס בירושלים לקו שייקח אותי הביתה, נתקלתי במשהו בדיוק למטרה הזו. זו הייתה ממין התחנות האלו שלא משנה באיזו זווית- אף פעם אין בהן צל, והיא תמיד עמוסה, ובקושי יש ספסלים. בטח שלא צלון. ומתוך הקיר של התחנה, ליד קופות הצדקה שתמיד יש, השתרבב לו בנחמדות ברז מים עם שלט ‘מים קרים’ ומתקן כוסות חד-פעמיות קטן.
אני הייתי שם בשעות הלילה. אבל ברור לי שכל כך הרבה הגיעו לשם בחום, בשמש, וכוס השתייה הזו (שאני מניחה שהאחראית עליה היא המשפחה שגרה בצמוד לתחנה, והחצר מתוכה יוצא הברז שייכת לה) הייתה בדיוק הדבר הנכון במקום הנכון.
