מתוך יום המעשים הטובים.
ביום שלישי האחרון ה-15/3, יצאו ממרכז קשתות רמלה עשרות מתנדבים לביתם של ניצולי שואה על מנת לעזור בצביעת ביתם. מבין המתנדבים היו כאלו שנמנו ממתנדבי השירות הלאומי של החברה הערבית. כששמעתי בתור הרכזת המעטפת של השירות הלאומי לחברה הערבית על הפרויקט לצביעת בתיהם של ניצולי שואה, התעקשתי שגם בני השירות הלאומי שלי ישתתפו בפרויקט.
הייתה דילמה מכיוון שרוב הצעירים היהודים שהשתתפו בפרויקט הם כאלה שמשרתים בצבא, ועלו מחשבות שזה יכול להוביל לפאניקה באווירה בינם לבין המתנדבים מהחברה הערבית. המפגש הזה די הפחיד והרתיע, והיה חשש ממריבות בין שני הצדדים ודעות קיצניות שיכולות להביא לדבר בלתי נשלט בסופו של הפרויקט. בסופו של דבר, ראינו את הפן החיובי שבדבר והחלטנו ללכת על זה.
אולי באמת הגיע הזמן למפגש כזה שיכול לשנות את המחשבה הקיצונית ולראות את השונה מנקודת מבט אחרת.
הצעירים התחלקו לקבוצות של חמישה אנשים, כאשר כל קבוצה נכנסה לדירה אחת לתחילת עבודה. קבלת הפנים של ניצולי השואה הייתה טובה, הם קיבלו אותנו עם חיוך מקסים והציעו לנו שתיה קלה וקפה. חלק מאיתנו התחיל להזיז את הרהיטים ולפרוס את הניילונים על הרצפה וחלק אחר התכונן לצבוע את הקירות. קבוצה נוספת פשוט התיישבה עם הקשישים והעבירה להם את זמן ההמתנה בפרוזדור בכיף.
בהתחלה הייתה הרגשה מוזרה באוויר – חלק דיברו בעברית והחלק השני בערבית, והיו מבטים עם הרבה סימני שאלה. אך לאט לאט, התחברו הצעירים יחד והתחילו לדבר, לצחוק, לשיר בשפות שונות ואפילו להחליף מספרי טלפון.
ואכן הציפיות שלי היו במקומם, היום עבר בשקט. צעירים שיתפו פעולה אחד עם האחר לשם הגשמת מטרה אחת. אז מי באמת אמר שלעולם לא יהיה שלום? מספיק שברמת המיקרו בעיר רמלה וגם בערים אחרות חיים ערבים ויהודים ביחד, בדו קיום, מכבדים אחד את השני וגם יושבים ביחד לכוס קפה. היום היה מאוד מוצלח – כולם יצאו עם חיוך מאוד רחב על הפנים וסיפוק גדול בלב, כי כשעושים דבר מהלב אין סיבה שזה לא יצליח.
