לפני כמה שנים טובות אני סיימתי תואר שני בבלשנות אנגלית (ללא תזה) באוניברסיטת בר-אילן.
לאחר זמן מה אני החלטתי שאני רוצה להמשיך לדוקטורט – אבל על מנת לעשות דוקטורט צריך קודם כל לעשות השלמת תזה של תואר שני ועל סמך התזה (בדרך כלל) ניתן להרחיב עליה ולהתקבל לעבודת דוקטורט.
פניתי למי שהיה בזמנו מרצה שלי וראש המחלקה של בלשנות אנגלית. לקחתי כמה קורסים שלו במהלך התואר הראשון והשני והתחברתי אליו, וגם תחום העיסוק שלו (חקר השיח של הנרטיב, דו-לשוניות וסוציולינגוויסטיקה) היה קרוב לנושא שאני רציתי לחקור – הומור!
קבעתי פגישה מסודרת איתו והתחלתי להציג בפניו את האפשרות לעשות דוקטורט בנושא חקר השיח של הומור ובעצם שאלתי אותו האם הוא יהיה מוכן להיות המנחה שלי…
אני לא אשכח מה הוא אמר לי…
“מה תעשה עם הדוקטורט הזה?”
אמרתי לו שאני חושב שזה נושא מרתק שגם הרבה אנשים אחרים היו מאוד שמחים לשמוע עליו, ושאני אוכל לאחר מחקר בנושא וכתיבת התזה שלי לכתוב ספר על הומור ולהעביר הרצאות על הנושא המיוחד הזה בארץ ובעולם.
הוא ענה לי: “אתה מאוד נאיבי, העולם לא עובד ככה. אף אחד לא ישלם לך לשמוע את ההרצאה שלך!”
עזבתי את הפגישה בתחושה קשה… הומור תמיד עניין אותי ורציתי לשלב את הידע האקדמאי שרכשתי בבלשנות על מנת לנתח הומור ולכתוב דוקטורט בנושא.
הרגשתי שהוא הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אבל לא ויתרתי.
אמרתי לעצמי אם הוא לא מסכים להיות המנחה שלי אז אני אמצע מישהו אחר באוניברסיטה אחרת שכן יסכים.
שלחתי כמה מיילים לכמה פרופסורים שהמליצו לי עליהם ואחד מהם הזמין אותי לפגישה. פרופסור במחלקה לבלשנות וספרויות זרות באוניברסיטת בן-גוריון. שלחתי לו כמה חומרים ורעיונות שיש לי לגבי חקר השיח של הומור ובמהלך הפגישה הוא נורא התלהב מהרעיון שלי, אפילו יותר ממני (במיוחד שלפני כן ראש המחלקה שלי קטל לי את הרעיון).
הוא קיבל אותי בברכה והתחלנו תהליך של כתיבת (השלמת) תזה של תואר שני במטרה לבנות על המחקר של התזה לתואר שלישי ודוקטורט. במהלך כתיבת התזה הפרופסור ביקש ממני להעביר הרצאה לתלמידים שלו באחד השיעורים שלהם על הנושא של התזה שלי. זאת הייתה ההרצאה הראשונה שלי – התגובות מהתלמידים בכיתה היו נלהבות, הם שאלו שאלות, צחקו ונהנו (בכל זאת הרצאה על הומור ועוד על חשבון הלימודים שלהם).
הבנתי שיש לי פה משהו מאוד מעניין שאפשר לעבוד איתו. כמה ימים לאחר מכן אמרתי לעצמי שאני אפתח אתר אינטרנט (חינמי ופשוט) ואציע הרצאה על הומור מותאמת לכלל האוכלוסייה (כלומר לא משהו אקדמי). קראתי להרצאה “הבלשנות של הומור” הפנייה הראשונה לא איחרה לבוא. מישהי מארגון ויצ”ו סניף רחובות ביקשה שאגיע להרצות בפניהם .
וכך נכנסתי באופן רשמי למעגל המרצים בישראל.
ההרצאה הראשונה שלי בתשלום הייתה נוראית בלשון המעטה. אנשים לא הבינו על מה אני מדבר בכלל: מה זה בלשנות? מה זה חקר השיח? איזה שיח? לקראת סוף ההרצאה נשארו רק חמישים נשים מתוך מאה שהיו בהתחלה.
הבנתי שיש לי הרבה עבודה לעשות על מנת שההרצאה תהיה מוצלחת גם לקהל הרחב – אנשים שאין להם תואר בבלשנות. שיניתי, שפצרתי, ערכתי, כתבתי מחדש את ההרצאה. ההרצאה השנייה הייתה הרבה יותר מוצלחת – חוג בית בפתח תקווה. וככה לאט לאט מהרצאה להרצאה שיניתי, ערכתי, שיפרתי, השתפרתי, למדתי וחידדתי את ההרצאה.
עם השנים שיניתי את השם של ההרצאה ל “צחוק, צחוק – אבל ברצינות” וגם חידדתי את המסר של ההרצאה למקום הרבה יותר פרקטי – כלומר איך לנצל את התועלות של צחוק והומור על מנת לשפר את איכות החיים שלנו ואת שמחת החיים, הבריאות, האושר, את מערכות היחסים, יחסי האנוש, הזוגיות ואפילו לפרנסה שלנו.
לאחר עשר הרצאות בתשלום, ממש רציתי להתקשר לראש המחלקה של בר-אילן, זה שלא קיבל אותי, זה שאמר לי במילים אחרות “אתה חי בסרט!” ולומר לו “הנה! תראה! העברתי כבר עשר הרצאות בתשלום! מה תגיד על זה?!” אבל לא התקשרתי.
לאחר חמישים הרצאות רציתי להתקשר אליו. אבל לא התקשרתי.
לאחר מאה הרצאות רציתי להתקשר אליו. אבל לא התקשרתי.
לאחר מאתיים הרצאות רציתי להתקשר אליו. אבל לא התקשרתי.
היום, כמה שנים טובות אחרי הפגישה הזאת עם ראש המחלקה דאז, ולאחר יותר מ325 הרצאות בפני למעלה מ25,000 אנשים והכנסות של מאות אלפי שקלים מהרצאות וסדנאות על הומור בפני החברות הכי גדולות במשק כגון:
אלביט, אורבוטק, רפאל, קבוצת בזן, פולגת, אלגת, אלוט תקשורת, אמינולאב, אמרז, וריקס, הזרע, סיטרה, צ’ק קאפ, GTC, סודה סטרים, אינטר ישראל, מטליקס, מוטורולה, JUNGO ויטלגו, קומליין, חברת רייזורגריפ, פגסוס, אופיסופט, מאפיית דוידוביץ’, חברת כיוונים, חברת זוהר דליה, אלרום, צ’מפיון מוטורס, G4U, עמידר, חברת החשמל, טעמן, בנק ישראל, דואר ישראל, משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, משרד החינוך, השב”ס, נתיבי ישראל, בנק לאומי, בנק הפועלים, בנק דיסקונט, בנק מזרחי טפחות, בנק אגוד, קופת חולים כללית, קופת חולים מכבי, חברת ביטוח אגוז, ביה”ח סורוקה, ביה”ח איכילוב, ביה”ח רמב”ם, ביה”ח העמק, ביה”ח שיבא, עיריית אשדוד, עיריית אשקלון, תאגיד מי בת-ים, עיריית פתח תקווה, עיריית טירת הכרמל, עיריית רעננה, עיריית תל אביב-יפו, עיריית חדרה, מכללת אחווה, האוניברסיטה העברית, הטכניון, בית הלוחם ירושלים, המועצה הדתית הרצליה, המועצה הדתית אריאל, מלון מצפה הימים, מלון כפר המכבייה, מלון סי הוטל נווה אילן, מלון ישרוטל כרמים, מלון יערות הכרמל ויותר משבעים וחמישה חוגי בית…!
אפילו העברתי הרצאות באנגלית בכנסים בינלאומיים של הפדרציה היהודית, חברת IIT וכנס נשים של IWC.
גם ספר שלי “צחוק, צחוק – אבל ברצינות” שהוצאתי לאור שנמכר בכל חנויות הספרים המובילות (כבר במהדורה שנייה) + ראיון בטלוויזיה עם בן כספית, שלושה ראיונות ברדיו (כולל רדיו תל אביב 102 FM , שבע כתבות עליי ועל הספר שלי בעיתונים, מגזינים, בלוגים ואתרי אינטנרט…
אני סגרתי מעגל!
היום (3.4.19) העברתי הרצאה בתשלום מלא! בפני סגל מנהלתי באוניברסיטת בר-אילן!
אותו מוסד הלימודים שלא “קיבל” אותי ללימודי המשך לדוקטורט הזמין אותי ושילם לי על מנת לשמוע אותי!
מוסר ההשכל העיקרי הוא:
אל תתנו לדעה של מישהו אחר להפוך למציאות שלכם!
אה, עדיין לא התקשרתי אליו.
אשמח לדעת מה אתם חושבים? להתקשר אליו עכשיו?
נ.ב.
אשמח לראות אתכם בכנס ההומור הגדול שלי “הכל בהומור” שיתקיים בתאריך ה31.5.19 ביום שישי בבוקר בין השעות 9:00 עד 12:00 בבית ציוני אמריקה, רחוב אבן גבירול 26, תל אביב. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים במחיר מוזל בהרשמה מוקדמת לחצו לקישור ושריינו לכם מקום כבר עכשיו לכנס 🙂
