יש כל מיני דרכים לחלוק עם אנשים. כשמישהו פותח חטיף, לדוגמא, יש הרבה דרכים לחלוק: יש את אלו שניגשים לכל אדם ומציעים לו. יש כאלה שפותחים, לוקחים ומעבירים הלאה. יש את אלו שפותחים ומניחים במרכז, גישה חופשית. וכל הדרכים האלו כשרות ומבורכות, כמובן. אבל מפליג לעשות מי שפותח את החטיף, מניח במרכז, או מעביר הלאה, והולך בכלל למקום אחר. הוא עצמו לא רוצה עכשיו, אבל ‘קח, אחי, תהנה’.
בסוכות היו לנו- בין השבת-חג-שבת-חג- כמה ימים נחוצים של חופש, משפחה וטיולים. זה היה הזמן המושלם למפגש עם הצד הזה, ואז עם הצד השני, ובין לבין הצלחנו לדחוס גם כמה חברים. אכלנו, דיברנו, אכלנו, ישבנו בסוכות ושוב אכלנו. מה אני אגיד לכם, סך הכל זה חג מקסים.
כשהיינו במפגש של הצד הזה, יצאנו כולנו לסיור בעיר דוד. קודם כל, יפהפה שם. גם החפירות, גם המסלולים במערות וגם החיזיון-אור-קולי המושקע. אבל המוקד של הפוסט הזה היה דווקא בדרך חזור מהמסלול (היבש) לכיוון הכניסה הראשית והחיזיון האור-קולי. עברנו דרך רחוב בתפר בין עיר דוד והסילוואן, בדיוק בזמן ארוחת ערב. סוכות עמדו ממש על הרחוב, ואנשים נכנסו ויצאו. על ביתן קטן בסמוך לאחד הבתים נתלה השלט הבא:
תראו, אני אוהבת לארח. מאוד. הכי כיף לי שבאים אלינו הביתה אורחים לשבת, או סתם ככה. ולארח בסוכה זה בכלל כיף גדול, כי אז עוד מישהו רואה את מלוא ההשקעה שהשקענו בתליית הר קישוטים, כשכולו לשבוע אחד ?
אבל כשהמשפחה שלי ואני לא נמצאים? האמת, זו אפילו לא הייתה אופציה. פשוט משהו שמעולם לא חשבתי עליו, ובוודאי ובוודאי שהוא גם פחות נוח. אבל משפחת כהן מאזור עיר דוד חשבה עליו ועוד איך, וגם על כל המטיילים למיניהם שלפעמים תוהים איך גרים שם או איך בכלל נראית סוכה מבפנים או פשוט איפה אפשר לשבת לחמש דקות ולהשיג כוס מים בחום הזה.
זהו, לא צריך עוד הרבה. משפחת כהן שאותה לא פגשתי פתחה את החטיף והלכה לה. אפשר להיכנס גם כשהם שם, כמובן, אבל גם כשהם לא. אז אם אתם באזור שנה הבאה- תקפצו! ושיהיה המשך שגרה מוצלחת לכולם ?
