“ניסינו ללכת בקוויי הממסד והבירוקרטיה, אך הדלתות נסגרו בפנינו והשבילים נחסמו, ואז הבנו ביום בהיר – שכשדלת אחת נסגרת, כנראה שיש להסתכל מסביב אל הנוף ולחפש דרך יצירתית.”
בטקס הקמת הישוב לפני כשנה שרה הלהקה המקומית שלנו את השיר של בועז שרעבי “כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם, שלא אוטמים את אזניהם, שלא פוחדים להתקרב, שמוכנים אל החלום להתקרב, שעוד זוכרים איך להקל את הכאב. שיכולים להתאהב, להתחייב, ולגלות שעוד נשאר להם מקום בלב. ”
הכל התחיל כשנאספנו קבוצה של אנשים והרגשנו שאנחנו רוצים לחיות יחד בקהילה ששמה את האדם ואת ליבו מעל הכל, שדוגלת בעקרונות משותפים של חינוך טוב, חיי קהילה משותפים, עזרה הדדית, קיימות, אורח חיים בריא ולמידה משותפת של נושאים שונים המעניינים אותנו יחד. עקרונות כמו פשטות וצניעות, קרבה למקור ותקשורת פתוחה מלווים את הקהילה הזו משחר הולדתה ועד עכשיו. ניסינו ללכת בקוויי הממסד והבירוקרטיה, אך הדלתות נסגרו בפנינו והשבילים נחסמו, ואז הבנו ביום בהיר – שכשדלת אחת נסגרת, כנראה שיש להסתכל מסביב אל הנוף ולחפש דרך יצירתית.
אז כן, אז לא עצמנו עיניים יום וליל (באמת באישון ליל!), ותכננו במדויק, לאורך שנים, איך החלום הזה הולך להתגשם, איך לגלות ולחשוף את האהבה שבו, את השמחה שבו ואת החיים שאנחנו רוצים לחיות, כיחידים, כמשפחות, כקהילה וכחברה.
התאהבנו בתהליך, באנשים שסביבנו ובעצמנו יותר ויותר, והתחייבנו, אפילו שמנו סימן במציאות ולקחנו הלוואות במקביל בעסקת חבילה בסניף בנק אחד, אצל בנקאי מקסים וחייכן שעקב אחרי התהליך כל הדרך. והכל בשקט… מגלים רק לקרובים ביותר, מזמינים את מי שיכול ורוצה לעזור בפרויקט, ומתארגנים כמו נמלים, לחיות בלב המדבר. אספקה של מזון, של ציוד, של מים, של הצלה לימים חמים ובידוד לימים קרים, חשמל סולארי, ושירותי תברואה יעילים. החלטנו על בניית מבנים קלים – דומים בגודל הגדול ביותר (דום הוא מבנה, יש יאמרו אוהל בצורת כיפה) והתאמנו במשך הזמן שלפני על בנייתם, בימים ובלילות, בקבוצות עבודה שהיו עתידות לעבוד אחר כך יחד.
האנשים למדו את התפקידים שלהם ואת התקשורת בתוך הקבוצה ובינתיים, חיים ועבודה וזוגיות ומשפחות שגדלות, והנהר זורם… והמדבר מחכה.
ואז, בלילה אחד, התאספנו במרוכז, כשעל הרכבים מועמס ציוד לשבועיים ועלינו אל הר במדבר אותו בחרנו לפני, התמקמנו. 17 משאיות פורקות ציוד ואנחנו איתן, ללא תאורה כדי לא לעורר סערה מוקדם מהצפוי. הבוקר הפציע ואנחנו על ההר, כולנו יחד, עם טרקטור שנוסע להביא מים מהחווה למטה, עם רשת צל שגדלה מדי יום עד שהפכה למאהל מרכזי המכסה מטבח וסלון ענק לקהילה של כל כך הרבה אנשים, ובצדו אוהלי שינה. השירותים והמקלחות האקולוגיים קמו, לאט לאט ותוך כמה ימים גם יכולנו לעשות מקלחת עם באקט, כמו בהודו, ולהשתמש בשירותי קומפוסט מפנקים ונקיים. בסוף הישוב הרמנו מגדל מים ענק בגובה 30 מטרים שחיכה לטנק מים שיזרים מים לשורות הדומים כולן. בשטח החלו לקום בסדר מופתי שורות דומים שכוסו בבידודים וכיסויים לבנים, ונראו ממעוף הציפור כמו פנינים נוצצות במדבר הבוהק והיפהפה. ואנחנו קמים מוקדם עם שחר, מי ששמר בלילה ישן קצת פחות, ועובדים עד השעות החמות של אוגוסט בנגב, ונחים כולם יחד במאהל. אחר הצהריים חוזרים לעבודה, עד שמחשיך ולפעמים גם טיפה אחרי. הארוחות מוגשות תוך כדי, אוכל צמחוני שבושל באהבה ל-100 איש ויותר בכל פעם. ומתנדבים, ומשפחות ואנחנו… וחיים את החיים, מכירים עוד קצת לעומק, על כל הצדדים ואוהבים, אוהבים, אוהבים. אחרי שבועיים חזרנו כולנו לחיי שגרה רגילים ולעבודה, מי שנסע כל יום וחזר ומי שנאלץ להתארח בחוץ. ושלושה חודשים חיינו ככה, כשהתנאים משתפרים יותר ויותר, ופתאום מוסיפים דלת קדמית ודלת אחורית, ופתאום לכל זוג יש דום, ומטבח בבית שאפשר לבשל, ומקררים? השתמשנו בעיקר בכדים כפולים עם חול ביניהם, ששמרו על הקירור ובמקרר מרכזי שהיה על חשמל סולארי. חיים בפשטות ובעושר רב.
הפינוי בצו בית משפט לא היה נמנע, אבל בדרך השגנו תמיכה גדולה של שרים, חברי כנסת ופוליטיקאים ואנשים המשפיעים על סדר היום הציבורי. המשפחות שלנו עמדו מאחורינו ותמכו, לפעמים אף לפנינו, וקשת רחבה של תומכים התעוררה מסביבנו והחלה להתעצם. מנגד עמדו המתנגדים . אך גם ההתנגדויות חיזקו וחישלו אותנו יחד להמשיך לתנועה לעבר הגשמת החלום שלנו לישוב שיהיה מעוז הטוב.
לאחר הפינוי כאבנו, אי אפשר לומר שלא, אך כל אחד מצא שוב את ביתו בטווח קרוב והמשכנו לנהל חיי קהילה עירוניים בבאר שבע, בה חיינו עד העלייה להר. המשכנו בתהליך משותף ועקבי של חיפוש מקום חדש ברחבי הנגב. אנשים טובים היו שם בשבילנו, לאורך כל הדרך והסכמנו לשתף פעולה כדי למצוא מקום בלב. מקום ללב – של כולנו, עד שמצאנו בית חדש בחבל אשכול.
התמקמנו פה בישוב צוחר ג’ (הרחבה של הישוב צוחר), מקיימים חיי קהילה ענפים, עשייה משותפת, חיי משפחה וזוגיות וחיים באמת. יש גן במקום לכל הגילאים (גן פרפר), וחמישה ילדים גדולים שהולכים לחינוך בבתי ספר וגנים מותאמים בסביבה. יש לנו תכנית למתנדבים עם שיעורים וסדנאות על בסיס שבועי, שבכל רגע נתון מבלים איתנו 9 אנשים, רובם מחו”ל וחלקם מהארץ. חלקם נשארים למשך חודשים רבים ואף מבטיחים לבוא ולהשתקע. יש לנו מועדון חי ובועט, ומבנה ציבורי משותף לארוחות שישי משותפות שבהם אנחנו מקבלים את השבת בשירה ונגינה יחד, אוכלים ארוחה צמחונית- טבעונית ומעמיקים עוד טיפה, בנו ובמי שבא להתארח באותה השבת. בערבים יש מדורות, ג’אמים ומסיבות, בימים יש עדירה בגינות משותפות, עזרה הדדית שהפכה את הישוב הזה לגן עדן קטן ופורח. לפני כחודש הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקמה של חמישה ישובים חדשים בנגב ואחד מהם הוא עבורנו. מרוב שמחה התאספנו וחגגנו בערב הזה כולנו כמו ב-48′.
ביחד, הגשמנו את החלום של כל אחד מאתנו ושל כולנו יחד. ביחד החזקנו ידיים גם ברגעים קשים ותמכנו זה בזה עד שהיינו כולנו אחד. ומי שהצטרף ומי שהלך, ומי שתומך ומי שהתנדב, כולם סובבים במעגלים של אהבה כמו אדוות שמפיצות אור מסביבנו… והדרך עוד ארוכה אבל היא נתפסת ואנחנו הולכים על השביל, ויודעים שיש רק דרך אחת לעשות שיהיה כאן טוב – להדהד אהבה בכל צעד על הדרך, בדרך כולה ובנו – כדי להיות השראה ועדות לאהבה הזאת בעולם.
