מבין שלל הפרויקטים המקסימים של תלמידי שנה ד’ במחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT מכון טכנולוגי חולון בהנחייתם של גלינה ארבלי ואיתי לניאדו, אחד מהרעיונות שבאופן אישי פשוט הדהים אותי – וריגש אותי אם אפשר לומר כזה דבר בהקשר הזה, הוא דווקא פרויקט מצבת הפינה של נעה ספרן המתייחס לנושא הקבורה לאחר המוות ולניסיון למצוא פתרון שיחבר בין הצורך בקבורה היהודית באדמה והצורך במציבה, לבין בעיית השטח ההולך ואוזל והצורך במחזור.
בשונה מהסטודנטים האחרים מכיוון שמדובר במשהו שקורה אחרי המוות ולא לפניו נועה נפגשה להתייעצות עם הרב גבריאל גולדמן – ראש אגף נישואין של צהר אשר חיבר ספרי הלכה בנושאי אבלות, שהגיע אלינו להרצאה בנושא אבלות ממבטו כרב בארגון צהר.
לדבריה “כבר אלפי שנים יהודים בוחרים להיקבר באדמה, וכדי להנציח את המת מניחים מעליו מצבה, שתישאר על פני האדמה, לנצח. בכל יום בארץ ישראל מונחות מצבות על דונם אדמה. כבר המון שנים אנו מודעים לבעיית הנדל”ן שהולכת וגדלה בעקבות שיטת הקבורה המקובלת בארץ.
סיטואציות קיצוניות כאלו כמו זו שאנו חווים כיום של מגפה עולמית דוחקות אותנו לפינה ומזרזות תהליכים שהיו קורים בעתיד בשלב זה או אחר.
הסיטואציה שמה לנו את האמת בפנים, בצורה עוצמתית וכואבת אף יותר, מכיוון שבשגרה של מציאות היומיומית קל לנו להדחיק את המחשבות הקשות האלו. אך זו היא עובדה שאיננו יכולים להתעלם ממנה יותר. כל אדם שנכנס לעיר הבירה שלנו עובר דרך נוף של הר מרוצף קברים שהולך וגדל ומרחיב את שטחו בכל יום. אני רואה את הנצחת המת באמצעות מצבה נצחית כניסיון הדחקה של החברה. במקום להיפרד מהאדם המבקש להתכלות, לחזור אל האדמה ולפנות מקום לחיים. “
מתוך דברים אלו עיצבה מצבה הנותנת מענה רגשי ופרקטי לנושא הנצחת האדם. “השירות שאני מעצבת מציע בית קברות חדש, בו קברים ישנים יוחלפו בחדשים, ובכך יתפנה מקום להמשכיות, ולחיים.” עיצבתי את מצבת הפינה בהשראת אבן הפינה – אותה האבן הראשונה שמניחים בהקמת מבנה. למצבת שני מחזורי חיים, אשר מכתיבים את קווי העיצוב שלה.
בראשון היא נטמנת באדמה ומעל פני הקרקע בולטת המצבה עליה כתובים שם הנפטר ושנות חייו. ובחלק השני סנריו השימוש , לאחר כחמש שנים מוצאים את המצבה מהאדמה בעזרת הידיות. מוציאים את העצמאות, מכניסים ואוטמים הקופסה. ומעבירים לקיר הזיכרון אשר מורכב ממצבות הפינה, פה המצבה מתפקדת כרכיב במערכת הזיכרון. סגנון קבורה זה מפחית את שימוש הנדל”ן ב90%”
ואיך זה עונה על הצורך שלנו לקבור לפי הלכות הקבורה היהודית? “העיצוב שאני מציעה מיועד לקבורה יהודית עתיקה הנקראת ” ליקוט העצמות” בקבורה הזו מוציאים את העצמות מן הקבר לאחר תקופת זמן ומעבירים אותם לקופסה המנציחה את המת. סגנון קבורה זה היה קיים בעבר ומבקש לחזור אל חיינו בגלל מצוקת האדמה. ולפני החלק העיצובי וההשראות השקעתי המון בלימוד ההלכות כדי שכל זה יסתדר. בהלכה היהודית אין עניין להקצות כל כך הרבה שטח. יש חשיבות למציבה ולשימור העצמות. הפיתרון שאני מציעה עונה גם על הנושא ההלכתי ולמען האמת יכול לשרת גם עמים אחרים שכרגע מתמודדים עם מגיפת הקורונה וזקוקים לפיתרון אמיתי לנושא הקבורה”
לדברי איתי לניאדו מנחה הקורס “סוף טוב” “עיסוק במורכבות של סוף החיים והעצב הכרוך בו יצרו באופן טבעי השלכה על חיינו הפרטיים. מתוך כך המוטיבציה שלנו כמנחים היתה לאפשר לסטודנטים להעמיק אך לא לשקוע, להזדהות אך לא להתאבל, להיעצב אך לא לשהות בעצב – ולקבל את המוות כחלק מהחיים, כאנשי מקצוע וכבני אדם.”
