השבועות האחרונים תופסים את כולנו במציאות שלא חשבנו שנהיה בה אי-פעם. זה מדהים; במשך כמה ימים הכתיבה הזו התעכבה, ועם כל יום שעבר המצב נהיה יותר ויותר אבסורדי, יותר ויותר בלתי נתפס. זה התחיל בסיפור תמים לכאורה, על נגיף חדש שנמצא. ואז הבנו שאותו נגיף פושה בכל סין כאילו אין מחר. לאט לאט ראינו סרטונים עם מסכות, שמענו על הידרדרות, אבל הכל היה אי שם בארצות רחוקות.
ואז פתאום הגיע סיפור הספינה. או אולי היו קודם התיירים בארץ. פתאום זה היה כאן, אבל באחוזים קטנים כל כך שאני לפחות לא התייחסתי אליהם ברצינות בכלל. ואז היו עוד כמה תיירים, וכבר התחילו בידודים, ומשם זה מין כדור שלג ענקי שמתגלגל. הפיראט האדום ההוא היה מאוד פופולארי באותו השבוע, ואושר עד פופולארי תמיד, וכל אחד כבר מכיר מישהו שמכיר מישהו בבידוד, או נשפך עליי מצחוק עכשיו כשהוא קורא את הפוסט מהבידוד בעצמו. רובנו בדקנו מסלולי קורונה ותהינו מה עשינו לכל הרוחות ביום חמישי לפני שבוע וחצי בחמש ועשרים. כולנו צחקנו שהלוואי עלינו בידוד בשקט עכשיו, אם אפשר רק אני בלי הבעל/האישה והילדים, כולנו שמענו שזו כבר מציאות אמיתית והתחלנו לחשוב מה בעצם עושים בשבועיים בידוד, וכמה חבל שאנחנו לא גרים בטירה שלמה לבד כי זה שווה יותר מחדר, רק למקרה ש, ותוהים עד כמה בעצם אפשר לחיות על נטפליקס.
כולנו פשטנו על הסופרים, וקנינו גם שימורי תערובת אפונה וגזר ועלי אורז כי מי יודע אם נצטרך וכי זה הדבר היחיד שנשאר. (מזכירה שוב: הסופרים יישארו פתוחים!… לאט יותר אולי, וגם פסח לא עוזר למדפים להתמלא כי זה בדיוק הזמן לרוקן, אבל לא חסר אוכל. באמת. הכל בסדר- אף סופר לא מתאושש ביומיים מהסתערות של אלפיים ושבע איש בשעה). כולנו לא הבנו מה קורה, ואז הבנו, ואז הרצנו בדיחות ואז העברנו ציטוטים ואז נמאס וכבר אי אפשר למצוא שום דבר מקורי. כולנו הקשבנו להכרזות, כולנו הכרזנו הכרזות, כולנו מצפצפים על הבהלה והפאניקה ההמוניים אבל בורחים ברגע שזה שלידנו משתעל, הרבה מאיתנו באמת משועשעים מעצמנו אבל בו זמנית תוהים בשקט למה זרקנו לפני חודש את האלכוג’ל ואיפה אפשר לקנות מסכות.
כולנו היינו מאושרים מביטול בתי הספר והאוניברסיטאות ואז קלטנו שבוטלו גם הקניונים ובתי הקפה, כולנו מודים שפירגנו לנו בגשר מטורף עד פסח, כולנו מחפשים פתרונות יצירתיים לילדים, כולנו מנסים לפענח את הבלאגן, כולנו באותה הסירה.
לפני שאמשיך בפוסט, ארגיע ואזכיר כמה דברים: המצב אבסורדי קצת, בהחלט. ולגמרי בלתי צפוי. אבל אנחנו רק צריכים לשמור על הוראות משרד הבריאות, היגיינה, מרחק, הקטנת הסתובבות שאינה הכרחית (אנשי הקורונה היו פעילים באופן מעורר הערכה! אני חושבת שעשיתי פחות בשבועיים האחרונים משחלקם עשו ביום אחד. באמת שאפו) ולשמור על הצעירים והמבוגרים שבינינו. אנחנו צריכים להישאר שמחים, עסוקים בטוב ובראש רגוע כי זה בריא לכולנו באופן כללי, ונהיה בסדר גמור בע”ה.
בסופו של דבר אנחנו חיים היסטוריה. ויבוא יום ונספר לילדנו, נכדינו ונינינו על אותה תקופה הזויה ומה קרה בה, ונצחק על הכל. ונקווה שבאמת יהיה רק על מה לצחוק, ויגמר הכי מהר והכי בשלום בע”ה. אבל בינתיים, אני מספרת הפעם על חבורת אנשים מתוך המונים של פעילויות ורעיונות טוב וחסד שקמו, והלוואי ונשמע על כולם כי אין כמוהם. משתפת הודעה שקיבלתי לאחרונה:
זה יפהפה. זה להרים את הראש מעל הבהלה הפרטית אל הבהלה הכללית, ולחשוב איפה אפשר לתת יד ובמה לסייע. בסוף זה יכול להיות די קל, ויש המון איך לעזור. דברים קטנים וגדולים, אני לא צריכה לפרט, כל אחד יודע ושמע על השכן או החבר. אז מי שיכול, אפשר להיות חלק מהתקופה הזו עד הסוף, מהכיוונים הנכונים.
וזה יעבור, אנחנו נהיה בסדר. סך הכל זה וויראלי… ?
מצורפת כתובת ההצטרפות, לבקשת עזרה או הצעת סיוע. גשר נעים לכולנו ורק בריאות!!!
סולידריות ישראלית/עזרה הדדית – https://bit.ly/2vlnUzG ובפייסבוק.
לתמונות משמחות, רעיונות או תגובות – [email protected] (בכותרת ‘דברים שאותי משמחים’)
