מכירים את המשפט ? נראה לי שהוא נאמר כבר כמעט בכל פורום אפשרי…
אבל רק לאחרונה התחיל להדהד חזק יותר עבורי החיבור של המושג “ציפיות” ל-“אכזבות”.
לא העמקתי בזה קודם לכן וככל שהלכתי והתעמקתי במערכת היחסים הזו בין הציפיות לאכזבות גיליתי שזה סוג של ריקוד צמוד.
בכל מקום שאני פוגשת אכזבה בחיי, אני יכולה למצוא את הציפיה שהצמיחה אותה.
ציפיה היא הגזע והאכזבות, על שלל האפשרויות שלהן, הן כמו ענפים.
אם נגדע את הגזע, נגדע את האפשרות להתאכזב, או לפחות נצמצם.
במילים פשוטות -שאין ציפיות אין אכזבות.
תבניות התודעה והתניות חברתיות הובילו אותנו לאורך השנים להפוך את הציפיות לטבע אנושי.
יש לנו ציפיות מההורות שלנו ואיך היא אמורה להיות, ציפיות מהזוגיות שלנו ואיך דברים אמורים לקרות, ציפיות מחברים , ציפיות מהילדים
ובעיקר ציפיות מעצמנו- שנצליח, שנהיה חזקים, שנדע להגיב, שנדע לבחור, אנחנו תמיד מצפים מעצמנו ליותר.
ה”אמור להיות” הוא בן דוד קרוב של הציפיות- ככה הדברים “אמורים להיות” , ככה חבר “אמור להגיב ” , ככה ילדים “אמורים להתנהג”.
וכאשר הדברים לא קורים כפי שהחלטנו שהם “אמורים להיות” נשבר לנו הלב.
כי יחד עם הציפיות וה”אמור להיות” תמיד תמיד מגיעות גם האכזבות. מזדחלות בשקט בשקט מאחור וכשהדברים לא מתממשים כפי שציפינו, נוחת עלינו כאב הלב הזה שטמון בתוך הציפיות וה”אמורים” למינהם” ,כמו הפתעה של ביצת קינדר☺
רק תחשבו לרגע כמה מושלם היה יכול להיות אם היינו חיים בעולם שבו הציפיות לא היו חלק מהטבע שלנו, שהיינו מקבלים את הדברים כמו שהם מבלי לצפות שהם יהיו משהו אחר, משהו שהם לא…
אם לא היינו מצפים מהילדים לעזור בבית, לא לריב עם האחים שלהם ולהעריך את כל שאנחנו עושים בשבילם, כמה אכזבה וכאב לב היו נחסכים מאתנו.
אם לא היינו בציפיה שהחברים יעזרו לנו בתקופה קשה ויתקשרו כל יומיים לברר מה איתנו, לא היינו מתאכזבים ונפגעים כאשר זה לא היה קורה.
אם לא היינו מצפים מעצמנו לעשות יותר, להיות יותר, לפעול יותר… כמה ביקורת ושיפוטיות היינו מונעים מעצמנו.
אבל איך אפשר לחיות בלי ציפיות ? זו אשליה , זה משהו שהוא אפשרי בכלל ?
אם נהיה כנים, אז לא, כפי הנראה זה לא ממש אפשרי באמת לחיות חיים בלי ציפיות, זה משהו שטמון עמוק כל כך בטבע שלנו.
מה שכן אפשר לעשות זה לצמצם.
ברגע שהמודעות שלנו מתרחבת ואנחנו יכולים לזהות את המקומות בהם אנחנו מצפים שיקרה משהו , שיהיה משהו, שמישהו יתנהג באופן מסוים, ברגע שאנחנו בתשומת לב לכך שאנחנו מניחים ציפיה , פשוט להיות ערים לזה, לזהות ולעצור לרגע רק כדי לחדד לעצמנו:
“הנה, יש לי פה ציפיה” – פשוט לשים לב ולזכור שבעקבותיה יכולה להגיע כמובן גם האכזבה במידה והדברים לא יתממשו באופן שאנחנו מקווים לו.
רק להיות ערניים לזה, זה כל שנדרש.
בוודאי שיש בנו רצון שדברים יקרו באופן מסוים, טבעי והגיוני שנשתוקק למילים טובות, מעשים אמיצים ,שיתוף ,עזרה ונוכחות, אבל לעיתים הדבר הזה מתנפח לכדי ציפיה כי אנחנו חושבים ומרגישים ש:
הם צריכים לדעת…
היא צריכה לשים לב…
הוא צריך להבין לבד מה חשוב לי…
כל מיני משפטים כאלו שמתנגנים לנו בראש, והם כמו בלון שמתנפח באיטיות.
כדי לפוצץ את הבועה הזו צריך רק מחט דקה כדי לפוצץ אותו וזו ההבנה והקבלה שהצד השני לא יודע את הציפיות שלי כי הוא לא חי בתודעה שלי.
זה שאני חושב כך לא יוצר מצב שהוא קורא מחשבות, מבין, חושב או מרגיש כמוני.
אם אני לא אקח אחריות על הרצונות שלי ואומר בבירור ובפשטות מה אני רוצה, מה אני מבקש, הצד השני פשוט לא ידע.
ואם לקצר, מה שנדרש מאתנו בעצם הוא :
להיות בערות לכל מתי ש”מתנפח” בלון של ציפיה
להבין את התבנית הזו של ציפיה =פוטנציאל לאכזבה
לשים את הדברים על השולחן איפה שאפשר בשיח פתוח וכנה- מה אני רוצה, מה אתה רוצה…
רק המודעות עצמה למשמעות של הציפיות והאכזבות, לאופן שבו כדאי להתנהל איתן, רק זה בלבד יכול לעזור להקטין ולו במעט את המקרים שבהם אנחנו מצפים מהדברים שיהיו אחרת ממה שהם
ולחסוך לעצמנו לא מעט כאב לב.
