צום נזכור

יום השואה שחל מדי שנה ב-כ”ז ניסן, התאריך העברי לסמל את פרוץ מרד גטו ורשה, יתקיים בעוד יומיים. משנה לשנה כמות שורדי השואה שעדיין חיים קטנה והולכת ולאור זאת, כבר מספר שנים שחבורת צעירים פעילים חברתיים מקשת רחבה של הציבוריות הישראלית עושים את מה שנחשב להכי יהודי מבחינתם כדי להנציח את הזיכרון וצמים.

“צום נזכור”, מספרת לי מיה aריג מיוזמות הצום “נולד ב2016 מתוך מחשבה משותפת של כמה חברים מתוך מחשבה על היום שבו לא יהיו יותר עדויות חיות שיוכלו לספר את הסיפור בעצמם ועל המחשבה המפחידה שהאירוע החמור ביותר שהתרחש בהיסטוריה האנושית ובוודאי בכל מה שקשור לעם היהודי בשנים האחרונות פשוט ישכח. כשהבנו שלא רחוק היום שבו נתבשר על פטירתו של ניצול השואה האחרון”, היא מספרת “התחלנו לדבר על מה שנראה לנו שיכול להיות מתאים כדי לוודא שהיום הזה לא ישכח” ביהדות יש שתי דרכים לסמל מועד חשוב- במאכל או בצום- ובמקרה של יום השואה הרגיש לנו מאוד מתאים לכבד את היום בצום”.

אסף בנר, 42, מירושלים, צם ביום השואה כבר 11 שנה. “חשוב לי להעביר את זיכרון השואה בצורה משמעותית לילדים ולנכדים שלי ולדורות אחריהם” הוא מסביר. “המחשבה על האפשרות שאירוע כל כך משמעותי אכזרי ברמות שהאנושות לא הכירה לא יישאר בתודעה שלנו בהמשך. כשאני צם והילדים שלי שואלים למה, והם צמים אז זה מעביר את המסר הנכון”.

מהו המסר הנכון?

מדובר באירוע מכונן ביום אבל כבד שכבר היום מוכר ככזה ולמרות זאת אין ביום הזה שום שינוי בעצם- כדי לזכור צריך לעשות משהו צריך להתאמץ, לשנות ליצור מציאות שיש בה שוני” הוא מסביר. החיים לא יכולים להיות אותו הדבר – אם לוקחים בתור השוואה את יום כיפור- 85% מהישראלים צמים ביום הזה כהזדהות עם המסורת היהודית- ולאו דווקא ממניעים דתיים. כך גם פה מדובר בצום ישראלי ממקום של קשר והזדהות עם העם היהודי. הקשר בין צום לזיכרון הוא שצום נשאר דורות. הוא ללא מילים מנכיח את היום ואת הסיבה, וגורם לנו לשנות את השגרה באי נוחות כך שלא נוכל לפספס למה? ומה קרה? ביום הזה, אנחנו זוכרים את המתים, מזדהים עם הניצולים ומעבירים לדורות הבאים את המסורת הכי יהודית ושהוכיחה את עצמה כבר אלפי דורות. שואלים מה הקשר בניהם? תחשבו על צום ט’ באב”.

צום לא חייב להיות דתי

באירוע בפייסבוק שבו מרוכזת היוזמה, הצום מוגדר מהשעה -20:00 בערב יום השואה (1.5) עד השעה 20:00 של היום למחרת(2.5). לדברי המארגנים לא מדובר בחובה הלכתית- זה לא צום דתי זה צום אישי ולכן כל אחד מוזמן לצום כראות עיניו, זהו צום אישי, העיקר שמשהו ישתנה באותו היום, נוכל להזדהות ולתת את הכבוד הראוי.

מסתבר שבכל מה שקשור להתייחסות ההלכתית כלפי הרעיון הדעות חלוקות. בנר מספר ש”דווקא מהצד האורתודוקסי שגם הוא משתייך אליו לא כל הרבנים מקבלים את הרעיון של הצום באותה הרמה- הסיבה לכך היא האיסור ההלכתי לצום בחודש ניסן. למרות זאת יש רבנים מוכרים יותר ופחות שמצדדים מאוד ברעיון לדברי הרב שי פירון למשל “עוד בטרם הדיון ההלכתי, אני סבור שאנו עושים מעשה חמור בכך שאיננו מתקנים יום צום, כמקובל במסורת היהודית, ביום השואה. ככל ששורדי השואה הולכים ונעלמים, החובה לנקוט בצעדים מובהקים שיכריחו את כולנו להתמודד עם הזיכרון ועם המשמעות, כאלה שיעניקו ליו כולו צביון עמוק, מטלטל ומשמעותי, לדבריו חיים לאומיים נמדדים, בין היתר, באמצעות היכולת לתקן תקנות חדשות המעגנות בלוח השנה לא רק התרחשויות היסטוריות אלא גם התרחשויות עכשוויות ורלוונטיות”.

גם שריג חילונית על פי הגדרתה, מתארת את הצום כמעשה שמדבר אליה יותר מכל דרך אחרת לדבריה “צום הוא מנהג מאוד יהודי והוא מושרש מאוד בתרבות היהודית גם אצל חילוניים. יש הרבה מאוד אנשים חילוניים כמוני שמאוד התחברו לרעיון ורואים ביוזמה מסורת שיכולה לחבר את כל הישראלים יחד. ובגלל שמדובר במעשה מאוד אישי אין פה חובה או דרישה לכמות שעות ואף אחד לא עומד עם סטופר – כל אחד יכול להחליט לצום כמה זמן שנראה לו”.

ניצולי שואה בקריאה נרגשת: “צומו למעננו ביום השואה”

בשנה שעברה כבר צמו לפי ההערכות קרוב לאלפיים איש. ומההתרחשות ברשת ובשיח הציבורי עושה רושם שהיוזמה תופסת תאוצה.

השנה היוזמה מקבלת משנה תוקף מיוחד המגיע מזווית חדשה ואולי גם מפתיעה- גם גברים ונשים ששרדו את השואה בעצמם והחליטו לצום גם הם – שריג משתפת “קיבלנו פניות בפייסבוק מאנשים עם תגובות מאוד מרגשות של אנשים שונים וגם של אנשים שעברו בעצמם את השואה והביעו בכתב שמחה גדולה על הרעיון אחת השורדות בת 87 שעברה את השואה בצרפת, כתבה שמדובר ברעיון גאוני” היא מצטטת . אחר כתב “זוהי יוזמה מרגשת שאני תומך בה בפה מלא. אנא צומו ביום השואה, אנחנו לא נהיה כאן לנצח לספר את הסיפור שלנו״. לדברי אלי גוטמן שורד שואה בן 90+ מצור יגאל, ברח בזמן המלחמה מהגטו בבודפשט והתחבא במשך 9 חודשים. לדבריו “צמתי במשך 9 חודשים מלאים כך שהשואה מתחברת אצלי ישירות לתחושה הזו” כמי שפועל להנצחת זיכרון השואה. הוא מתיחס לצום כ”רעיון נהדר” ומאחל “הלוואי שיתפוס, כי הדרך היהודית לזכור היא כל כך חשובה, בטח בימים שיבואו, בהם לא יהיו יותר עדויות ממקור ראשון. החשש הכי גדול שלי הוא שבדורות הבאים כשאנחנו כבר לא נחיה לא יזכרו ולכן, המחשבה שכל כך הרבה אנשים צעירים בוחרים לצום היא סמל שאנחנו מאוחדים וזה הניצחון הכי גדול שלנו”

ובנר מוסיף “שורדי שואה תומכים ברעיון מאחר ומרגישים שהזיכרון הולך ודוהה, יש להרבה אנשים – לא רק לשורדי שואה אבל בוודאי שגם להם פחד אמיתי מהנושא של השכחה- ואני חושב שהרבה לפני שאנחנו כעם באים לעסוק במכחישי שואה אנחנו צריכים לוודא שאנחנו נזכור”