מאז ומעולם משמשת אומנות מכל סוג, כדי לבטא תחושות ורגשות אישיים וקבוצתיים. האומנות שבעבר נהוג היה לשייך אותה לביטוי הסבל והכאב כאמצעי לשחרור ולפורקן שימשה גם כדרך לבטא מחאה ובעיקר כאמצעי להוסיף יופי ואסתטיקה במקומות שבהם שורר חלל.
אומנות מאז ומתמיד, שימשה ככלי לביטוי מחאות ודעות פוליטיות או חברתיות אך במקביל גם תפקדה כאמצעי פרקטי לתועלות מגוונות.
אמנים רבים נמשכים לחללים מרוחקים ואפלים כדי ליצור הרחק מהקהל הרחב וקולות רקע מתערבים, חלק בוחרים לצאת אל הטבע הפתוח וחלק בוחרים למקם את בית המלאכה שלהם במיקום אורבני פרקטי שצריך לענות על מספר פרמטרים טכניים כמו גודל ומרחב גדולים לצד ריבוי של אור טבעי.
אין זה מקרי שבמקום כמו קריית המלאכה התל אביבית, שהוקמה במטרה לספק מקום לבעלי מלאכה זעירים, שהעבירו לשם את בתי המלאכה שלהם ופתחו במקום מפעלים, שוכנים היום עשרות אמנים מתחומים שונים (ציור, פיסול, מוסיקה, צילום, ריקוד, מיצב ועוד) שעם סגירת המפעלים ברבות השנים מיקמו בו את הסטודיו שלהם.
אין זה מפליא, שאחת מהתופעות המרגשות ביותר שמתחוללות במתחם בשנים האחרונות היא פרי יוזמה של בתו של שלום הרטמן- אורה צכנוביץ, שניהלה יחד איתו את מפעל הטקסטיל “סריגי שלום” במשך למעלה מעשרים שנה. אחרי שהמפעל נסגר, השכירה את השטח לאומנים והחליטה להביא למקום אומנות גראפיטי שמושכת אליה היום מבקרים ואומנים שעד לפני משבר הקורונה גם הגיעו מרחבי העולם כולו לצייר בו.
איך נולד הרעיון?
“קריית המלאכה היא נוף ילדותי וגם אחרי שהמפעל של אבא שלי נסגר, המשכתי להגיע מפעם לפעם בענייני השכרת השטח לאמנים וכשראיתי תופעות של וונדליזם והשחתה, שמתרחשים במקום זה צבט לי מדי בלב. זה כמו שאת מגיעה הביתה ורואה שמישהו לכלך לך את הקירות. זה כאב לי בצורה עמוקה”.
העניין באומנות הגראפיטי – ה”קיור” (בשמה העברי) של אורה, התחיל אחרי שהיא הגיעה למקום והביטה בכאב בוונדליזם, שמילא את הקירות. “ציורי קיר היו שם תמיד עוד מתקופת אנשי המערות לפני שהיה כתב ואמצעים טכנולוגים אחרים להעביר מסרים, אבל בעידן שלנו ציורים על קיר התחילו כתופעה שלילית “בלי להיכנס עכשיו להסברים על ההיסטוריה של התהוות האומנות הזו כמו שאני עושה בסיורים, חשוב לי רק לומר שהגראפיטי קושר בעבר עם פשיעה בעיקר בגלל שציור על רכושו של אדם בלי הסכמתו היא פעילות לא חוקית. ובדיוק מהסיבה הזו, אחרי שראיתי את הוונדליזים והעובדה שגם בקריית המלאכה אומני גראפיטי ישנים ציירו במחתרת באופן לא חוקי כמה עשרות ציורים על קירות המבנה חשבתי על הרעיון להביא למקום בצורה יזומה אמני גראפיטי שיוכלו לצייר בצורה מאושרת ציורים שיחליפו את הוונדליזם”
וכדי להוציא את הרעיון אל הפועל, החלה אורה להתעניין באומנות הגראפיטי בארץ, להצטרף לסיורי גראפיטי בלילות והחלה ליצור קשרים עם אומני גראפיטי שונים. “העניין שלי בגראפיטי הלך וגבר וראיתי שאני ממש מתרגשת מהעניין וזה ממלא אותי אחרי תקופה ארוכה של חלל. התחלתי לנסוע יותר רחוק בארץ וגם טסתי לסיורי גראפיטי בלונדון ובארה”ב, צברתי המון ידע וקשרים ולפני כשנתיים התחלתי לעשות חיבורים בין אמני גראפיטי שונים לבין עסקים בקריית המלאכה”.
ההתחלה, כמו בהרבה מקרים, לא הייתה פשוטה. “בעלי העסקים לא נעתרו לרעיון ונדרש שכנוע (לפעמים ממושך), אך אחרי שנוצרה הסכמה ראשונה הדרך לבאות הייתה פשוטה יותר. עד כה, כבר למעלה ממאה ציורים ואומנים הפליאו במכלי הספריי שלהם במקום. אומני גראפיטי וגם ציירים, ממש חדשים וותיקים, אנונימיים ומוכרים וגם אומנים בינלאומיים שהגיעו לצייר ולהפריח את הבית שלה. ציורים מגוונים עם נושאים שונים כאשר רק בקשה אחת משותפת לכולם- בלי תכנים אלימים. בקשה שמתקבלת בהסכמה והבנה מוחלטת ומאפשרת למבקרים מכל הסוגים להינות מהאומנות הססגונית.
כחלק מהקשר, מההכירות, יחסי האמון וההערכה הגדולים שנוצרו, החלה אורה לשמש כתובת דו סיטרית שמחברת בקישורים עסקיים, אומנים לבעלי עסקים, שמחפשים לשכור את שירותם לטובת פרויקטים או ציורים בתשלום. “אני הכי נהנית שבזכות הרעיון שלי והיוזמה אני יכולה גם לסייע לאומנים ממש להתפרנס ושקריית המלאכה בעקבות היוזמה הופכת גם למקור הכנסה לאומנים שאין ספק שזקוקים לכך. הגראפיטי משמש הרבה עסקים בקמפיינים, בצילומים ובתחומים אחרים שמביאים בזכותו גם בעלי עסקים, מנהלי שיווק, מפיקים יוצרים וכמובן עוד ועוד אומני גראפיטי חדשים כל הזמן” חשוב לה מאוד להדגיש ש “אני לא גובה תשלום עבור החיבורים והקישורים ועושה את זה באהבה גדולה ורצון לעזור”
חשבת להתפרנס מהעניין בעצמך?
“כמספר חודשים טרם הגיע משבר הקורונה החלטתי להעביר סיורי גראפיטי כמדריכה בעצמי.” היא מספרת. “היות ואני מכירה את הרקע מאחורי כל ציור וציור ואת הרגישות המתחייבת לשמות האומנים שלא תמיד רוצים להיחשף, התחלתי לגלגל את הרעיון בשנה האחרונה ואז התאמנתי בהתחלה על בני המשפחה הקרובים והחברים. אחרי שראיתי שיש התלהבות, הצטרפתי לפעילות התנדבותית בשם “גריטר” שפועלת בתל אביב שבמסגרתה תושבי העיר מדריכים תיירים מנקודת המבט שלהם כתושבים בעיר. אחרי מספר סיורים מוצלחים, העברתי סיור מיוחד למתנדבים עצמם כאות הערכה למה שהם עושים. אחרי התגובות האוהדות, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות לפרנסתי”
“ואז באה הקורונה”
היא אומרת “ולא יכולתי לממש את ההחלטה שלי ומעבר לתחושת הכבדות שהביאה הקורונה לכולם, הייתה ממש מתסכלת עבורי. אבל לפני חודש, כשהמחסומים הוסרו, התחלתי להפעיל את הסיורים בחזרה לצד המשך החיבור של האומנים ואני מעבירה סיורים מספר פעמים בשבוע לפעמים בלילות ולפעמים בשבתות בבקרים. בחירת המועדים והשעות קשורה לרצון שלי לא להפריע לאומנים ולבעלי העסקים במקום ולא להגיע כשהמקום פתוח ורועש מעשייה.”
בסיורים בדרך כלל ייפגשו עם אמנים בעיצומו של תהליך הציור אבל מבלי להפריע לעבודה ולשקט האומנותי שלהם.
איזה ציור את הכי אוהבת? “אני ממש מחוברת לכל אחד מהציורים באופן אישי” היא עונה “אני לא יכולה לבחור. אבל בדרך כלל הרגש הכי חזק באופן טבעי קשור לציור החדש ביותר שנוצר. ציירת על הקירות של המפעל של אבא שלך כבר? “טרם. השיקול איפה לצייר קודם נובע משיקול אחד בלבד- איפה יש הכי הרבה וונדליזם לחסות. הבחירה כמובן מתחשבת גם בצרכים של האומנים עצמם לגודל וכד’ אבל הכי חשוב לי לכסות לפני הכל את הוונדליזם ואיפה שהוא הכי גדול שם התחלתי. במקרה של המפעל שלנו אין הרבה וונדליזם אז עוד לא הגיע תורינו אבל הוא יגיע ואני בטוחה שזה יהיה מרגש ביותר”
לקשר עם אורה ולפרטים על סיורי הגרפיטי בלינק
