אחד הסיפורים המכוננים בסיפורי העם היהודי הוא סיפור היציאה ממצריים, הסיפור מעגן בתוכו סמליות של תהליך מסע, יציאת מצריים שהיא בעצם בתוכנו- מסע וחיפוש אחר המקום הבטוח ,
בית הקבע שלנו,
הבית…
תהיתם פעם עם עצמכם מהו בית בשבילכם ?
איפה הוא ?
לכאורה זה מקום פיזי, שכור או שלכם, קירות, גג, חפצים, מקום לחזור אליו בסוף יום, מיטה להניח בה את הראש, אנשים שנקראים "משפחה" שמחבקים אתכם שאתם חוזרים.
ברור הוא שבית זה משהו שמשמעותו היא הרבה יותר גדולה מ"מקום", בית הוא מושג עמוק בתוכנו שמשמעותו עולה על סך חלקיו.
אנחנו נעים בחיינו כל הזמן בתהליכים של מסע, יוצאים מנקודה אחת לאחרת:
מילדות לבגרות,
מסיום צבא ויציאה למסע סביב העולם ,
מסיום לימודים והתחלת עבודה,
מרווק לנשוי,
משכיר לעצמאי,
מעבודה אחת לעבודה אחרת,
להפוך מילד להורה…
כל החיים שלנו אנחנו במסעות בין הנקודות, ובתוך המסע הזה בסופו של יום אנחנו עסוקים כל הזמן בחיפוש אחר הבית, הבית הפנימי, המקום השקט והבטוח בתוכנו, שם נוכל לנוח ולדעת שהגענו, שפגשנו את עצמנו, ששקט לנו בפנים ובטוח לנו, וששם אנחנו רוצים להיות.
כל מסע נועד בסופו של דבר לאפשר לנו לחזור הביתה
לחזור אחרים ממה שיצאנו אליו, ולצאת שוב למסע נוסף אבל לדעת בתוכנו שהבית שם, מחכה לנו, שזו הנקודה הזו היציבה בתוך המערבולות, לדעת שתמיד יש לנו לאן לחזור, וכל עוד הידיעה הזו בתוכנו, לא צריך יותר מזה.
לרוב, אם לא תמיד, אנחנו מגלים שהבית מגולם בתוך בנאדם אחר, או כמה בני-אדמים שהם בעצם הבית שלנו- הבן זוג, הילדים, הורים, מישהו שבתוכו יש לנו שקט, מישהו לשים עליו ראש, מישהו שיחבק אותנו שקשה, הבית בסופו של מסע הוא הזרועות האלו לקראתנו של אותו אחד , אחת…
זה המקום הזה שלנו בלב של מישהו אחר.
//בית//
מָקוֹם לָנוּחַ בּוֹ
לַחֲזֹר אֵלָיו מֵהִתְחַבְּטוּיוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
מֵהַשְּׁאֵלוֹת ,הַחֲקִירוֹת
הַמַּסָּע הַפְּנִימִי
לָדַעַת אוֹתָנוּ
לִסְמֹךְ עַל הַזְּרוֹעוֹת שֶׁתָּמִיד פְּתוּחוֹת לְקַבֵּל אוֹתִי
עָנָף לַעֲמֹד עָלָיו
לִזְמַן שֶׁקֶט
שֶׁל חיבוק
שֶׁל מְנוּחָה
כָּתֵף לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ רֹאשׁ
בִּדְמָמָה
מְנוּחָה לְצִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
לָשִׂים יָדִי בְּיָדְךָ
לִבִּי בְּלִבְּךָ
וּלְדַעַת מַהוּ בַּיִת
מַהִי הַדֶּרֶךְ
לְהַלֵּךְ בָּהּ אִתְּךָ
רַק אִתְּךָ
>>מוזמנים להאזין>>
חילוניה מבית טוב- התבוננות בפרשת השבוע
