המילים השתוקות- סיפור המסע של רחלי אור
לכל אדם יש סיפור שמבקש להישמע.
כל אדם הולך דרך, ולפעמים מתוך הסיפור שלו צומחות תובנות, השראה ולמידה שאותה ניתן לקחת גם לעולם שלנו.
סיפור המסע מוביל אותנו לעיתים לעשיה ייחודית בעולם, כזו שמעוררת השראה, כזו שלא רואים כל יום, כזו קצת יוצאת דופן ושלעיתים נובעת מתוך צורך עמוק, רצון או חלום ילדות שלא קיבל מענה.
יצאתי לפגוש אנשים שהעשייה שלהם בעולם אחרת, מעניינת, שונה, ולראות מה היה שם במסע חייהם שהוביל אותם לבחירות, לעשיה, לדרך שבחרו ללכת בה.
🌹 🌹 🌹
כשמגיעים לחוות “טבע האדם” לעבור חוויה של סווט לודג’ (טקס מהתרבות האינדיאנית) אי אפשר להאמין שהאישה המרשימה הזו שמנחה את הטקס, מדברת , מסבירה ושרה בתוך הדממה שבאוהל, הייתה פעם ילדה שלא דיברה.
כבר למעלה מעשור, רחלי אור שלג ובן זוגה גילי מקיימים פעילות ענפה ומבורכת בחוות טבע קסומה במרכז הארץ, חווה של ריפוי, ריטריטים קורסים וסדנאות, חווה שכולה חיבור לטבע ולאדמה.
בתוך המרחב הקסום של טבע האדם רחלי מעבירה טקסים מתרבויות שונות, אפריקאי, אינדיאני ומקסיקני.
אז איזו ילדה היית ?
“הייתי ילדה מאוד מאוד ביישנית” מחייכת רחלי “ילדה לא מדברת. זה לא שלא ידעתי לדבר, כן הייתי מגיבה כשהיו שואלים אותי , אומרת- כן, לא, צוחקת, הייתה לי גם אחלה אנרגיה, הייתי ספורטאית והיו לי חברים, אז לא כל כך שמו לב לזה שלא הייתי מדברת באמת”.
במה זה בעצם מתבטא “לא מדברת”?
“אין ורבליות, אין שיח” מסבירה רחלי ” ברגע שמישהו היה פונה אלי לדבר איתי הייתי מתכווצת ממש גם אם זה סתם מישהו ברחוב ששואל משהו, פשוט לא יכולתי לענות. גם לא שאלתי שאלות, לא היו שיחות עם אמא ואבא על החיים, הגבתי רק כששאלו אותי וגם אז בקצרה לא באמת תיקשרתי ודיברתי…
ההורים שלי קיבלו אותי כמו שאני, אומנם שלחו אותי לאבחונים בניסיון להבין מה קורה איתי ,אבל היו אז בעיקר אבחונים של קשב וריכוז וכו’ לא היה שום דבר על הורבליות, החיבור בבית הגיע בעיקר ממגע משירה וצחוק , בלי הרבה מילים.
כשגדלתי למדתי על התסמונת הזו שנקראת מיוטיזם (אילמות סלקטיבית- תופעה המתאפיינת בחוסר יכולת לדבר במקומות ובהקשרים מסוימים ), התופעה הזו היא בעצם תסמונת של חרדה חברתית, ואני הבנתי שזה בעצם מה שקורה אצלי, אבחנתי את עצמי” היא מחייכת “בהמשך גם טיפלתי באמצעות רכיבה טיפולית בילדים שחוו את התסמונת הזו”.
מתי בעצם הבנת שאת שותקת?
“הבנתי שאני שותקת מהיום שנולדתי” אומרת רחלי, “זה אומנם לא הפריע לסביבה אבל בכיתה ה’ או ו’ זה התחיל להפריע לי, בגיל הזה את יודעת כבר מתפתחות שיחות עם חברות, מתחילים לשתף בדברים ושם הבנתי שאני בבעיה.
ותביני”, היא מסבירה, זה לא שפחדתי לדבר, זה היה יותר משהו פנימי כזה , סוג של קול בתוכי שאמר לי שעדיף לי להיות בשקט.
והאמת,” היא מוסיפה, “שלמדתי המון דברים בשקט הזה שלי, למדתי להקשיב ממש טוב, למדתי שפת גוף, ובעיקר למדתי אנרגיה של בנאדם כי כשאתה לא מדבר אתה פשוט חווה , מתבונן על הכול, ולא חושב כל הזמן מה להגיד…
נוצר חיבור ביני לבין הטבע שהיה שם מרגע שיצאתי החוצה , בטבע הרגשתי בבית, שאני כמו חיה, מרגישה הכי אני.
התקשורת שלי הייתה אחרת וממש דיברתי עם הטבע , הייתי הולכת ברחוב, וכלבים, ובכלל כל מיני בעלי חיים, היו פשוט מגיעים לשבת איתי, זה היה משהו קיצוני שהיום לצערי לא קורה, התחלתי לדבר אז הם הפסיקו לדבר איתי”
ומתי התחלת לדבר ?
“זה לא משהו שקרה ביום אחד” אומרת רחלי, “זה תהליך שעד היום אני עובדת איתו.
אני יכולה להגיד שקפיצה משמעותית הייתה בערך בכיתה ח’, היה לי חבר שדיבר איתי ואני הייתי עונה לו בכתיבה, ממש היה בינינו דיאלוג כזה – הוא מדבר ואני עונה בכתיבה, בנקודה הזו הבנתי שיש בתוכי המון מילים ושקיימות בתוכי מחשבות שביקשו לצאת החוצה ואז פשוט התחלתי לכתוב ללא הפסקה , כתבתי מכתבים, מלא מכתבים.
מאוחר יותר חברה חדשה שהכרתי בשם עינת לקחה אותי כפרויקט טיפולי” היא מחייכת “התחלתי להראות לה את הבפנים שלי שהיה כתוב במחברות והיא ראתה שיש לי עולם שאני לא מדברת אותו, משהו בי סיקרן אותה והיא ממש ניסתה להגיע אליי דרך שאלות , והיא הצליחה וגרמה לי להיפתח.
זה היה תהליך איטי מאוד שהתחיל ברצון ובהבנה שאני רוצה להיות כמו כולם אבל היה שם גם פחד מאוד גדול והיא עזרה לדובב אותי ולהוציא את זה החוצה.
תראי “היא מסבירה ” אני בנאדם של עומקים, החיים הביאו אותי להבנה שאני צריכה לקפוץ, לעשות משהו עם עצמי, היה כבר רצון ויחד עם זה גם פחד מאוד גדול, כל שיחה הייתה לי מאוד קשה וגם היום כשאני מדברת את הלב שלי אני בוכה, זה לא קורה בקלות”
מתי מתחיל הרומן שלך עם הטבע שבעצם הולך עד היום בתוך העשיה שלך בחווה ?
“האמת שבמהות שלי תמיד ידעתי שתכלית חיי זה להיות בטבע ועם חיות” אומרת רחלי, ” כבר בכיתה ד’ רכבתי על סוסים ואחרי הצבא למדתי רכיבה טיפולית, אילוף כלבים, תקשורת עם בעלי חיים, זה ממש היה הפוקוס שלי – חיות וטבע, זה גם מה שתמיד נתן לי כוחות ואני מאמינה שכל אדם צריך לעשות את מה שמחזק אותו ונותן לו כוח.
בהסתכלות שלי על הטבע” היא מסבירה , “הכול מאוד פשוט, למדתי המון שנים תורה אינדיאנית ושמאניזם והבנתי שזה מה שעשיתי בעצם כילדה- להיות בהתבוננות עם הטבע, ידעתי ששם הכוח שלי ואני רוצה להיות שם, השמאניזם חיבר את כל מה שידעתי , כי את יודעת גם האינדיאנים בעצם לא מדברים הרבה,מתקשרים דרך הלב והעיניים , לא צריך להסביר שום דבר….
פתאום הרגשתי בבית ושיש מקום שיכול להכיל אותי”.
אפשר גם לומר שהחיבור לטבע ולבעלי חיים הציל באיזשהו אופן את חייך, נכון ?
“אפשר לומר” היא מחייכת “הייתי מדריכה לרכיבה טיפולית וסוס שאני דווקא מכירה ועובדת אתו נתן לי ביס בשד בלי שום אזהרה, וככה בעצם גיליתי שיש לי גוש בשד , הלכתי לבדוק וגיליתי שחליתי בסרטן.
בעקרון” היא מסבירה “אני נשאית של הגן BRCA, אחותי חלתה בסרטן ובעקבות זה גיליתי שאני נשאית, בנוסף גם אמא שלי וסבתא שלי חלו”
המחלה שינתה אותך ? השפיעה עליך ?
“בטח” אומרת רחלי “זה עשה לי סדקים באדמה.
זה לא שחשבתי שבגלל הסרטן אני הולכת למות, ידעתי שאני אצא מזה בחיים וגם היתה לי דוגמא טובה- אמא שלי, סבתא שלי ואחותי יצאו מזה בחיים, אז לא היה פחד כזה, הסדקים נבעו בעיקר מזה שלא האמנתי שאני אחלה, אפילו כשהכרתי את גילי בנזוגי, אמרתי לו בדייט הראשון שאני נשאית של BRCA אבל אין מה לדאוג אני לא אהיה חולה.
ואז כשהמחלה הגיעה משהו בי נסדק כי כל כך האמנתי שהמחשבה שלי בוראת מציאות, האמנתי שאני באמת באמת לא אהיה חולה, זה לא היה בכלל בתת מודע שלי וזה שבר אותי, איך לא הצלחתי עם כל האמונה שלי , איזה זה קרה? זה שבר אותי יותר מהכול”
למרות הסדקים החלמת, אפשר לומר שהצלחת אפילו לצמוח מזה?
“ברור!” אומרת רחלי ” זה עשה נפלאות, זה גרם לי לקדש את חיי. אני כל יום עושה משהו למען הנפש שלי, אפילו קטן ואני כל יום בטבע, גם אם הייתי כל היום בבית , בישלתי , עשיתי, לא משנה מה, אם לא יצאתי לטבע אני יודעת שאני חייבת, זה טיפת המים שלי.
אני חיה מתוך תפילה וכוונה ללכת באור ומהמקום הזה בחרתי גם למרות הגנטיקה לא להוציא שחלות ולכרות שדיים , המחשבה שאני צריכה לכרות איברים כדי להרגיש בטוחה זה משהו שלא מסתדר לי, אם אני אצטרך לחלות אז זה לא משנה איזה אברים אכרות זה יגיע במקום אחר, אני פשוט צריכה להגיד כן לחיים ולהנות מהם.
לעשות דברים מפחד לא תורם לחיים מבחינתי, אני חיה מתוך כוונה של לסמוך על החיים”.
החווה המדהימה הזו “טבע האדם” היא בעצם חזון משותף שלך ושל גילי, זה משהו שהיה ברור לשניכם שאתם רוצים לעשות ?
“אני וגילי הכרנו בחתונה” מספרת רחלי “וכבר בדייט הראשון דיברנו על זה שלשנינו יש אותו חלום, להקים חווה, בעצם גילינו שיש לנו את אותו חזון. לא ידענו מה יצמח פה, פשוט התחלנו לשחק, עברו 10 שנים ותראי מה גדל פה.
היום כחלק מהפעילות בחווה אני מנחה מעגלים וטקסים וכשאני מנחה ,זה מטורף ומרגיש הכי טבעי שיש, אפשר לומר שעברתי ממש אבולוציה מלהיות ילדה שלא מדברת, לפעמים יש רגעים כאלו שיכול להיות לי ממש התקף חרדה” היא מחייכת” רגע כזה של להיזכר במה ומי הייתי…”
🌹 🌹 🌹
אין ספק שנתיבי החיים מובילות אותנו בדרכים מפתיעות ולא מוכרות, מנתבות אותנו לעשיה שלפעמים שונה מהילדים שהיינו, הקסם נמצא תמיד בהסכמה להקשיב וללכת עם הלב, עם המקום שמחזק אותנו ונותן לנו כוח וכמו שאומרת רחלי – פשוט לתת לדברים לקרות. מוזמנים להכיר את רחלי אור ואת חוות טבע האדם בית | חוות טבע האדם (teva-haadam.co.il)
