להיות קרן שמש- הסיפור של לילי
לכל אדם יש סיפור שמבקש להישמע.
כל אדם הולך דרך, ולפעמים מתוך הסיפור שלו צומחות תובנות, השראה ולמידה שאותה ניתן לקחת גם לעולם שלנו.
סיפור המסע הופך אותנו למי שאנחנו ותמיד עולה השאלה-
האם אנחנו נותנים לאירועי החיים להכתיב את הלך הרוח שלנו או שאנחנו מגדלים בתוכנו יכולת להישאר באופטימיות ושמחת חיים אם ולמרות מה שהחיים מזמנים לנו?
🌹 🌹 🌹
נפגשנו לקפה ושיחה על המהות הזו של להיות אדם אופטימי בעולם, לראות את הטוב גם אם החיים זימנו אירועים לא פשוטים.
לילי טופז, בת 77 מרמת פולג היא אחת הנשים האופטימיות שפגשתי ואי אפשר שלא לחייך בחזרה כשפוגשים את החיוך שלה.
קנינו קפה, ולילי מבלי לחשוב פעמיים פנתה למוכרת- בעלת שיער שחור ארוך ומרשים, ואמרה לה: “סליחה, רק רציתי להגיד לך שיש לך שיער מקסים”,
“אם יש לי משהו טוב להגיד, אני לא מחכה יותר”, היא מסבירה לי, ” הבנתי שאין למה לחכות, אני ישר אומרת”.
לילי היא אישה אופטימית, ילדה נצחית כמו שהיא אומרת, והגישה שלה לחיים היא גישה בהחלט מעוררת השראה “אני בוחרת להתמקד בטוב” היא אומרת “אם אני יכולה לשנות דברים אני אנסה לעשות את זה, אבל לא בלטלטל , לצעוק, להביך או להנמיך מישהו אלא בלהסביר, אחרי הכול לאנשים שונים יש דעות שונות, הדעה שלי היא צודקת לגבי אבל לא בהכרח לגבי אנשים אחרים”.
פגשתי את לילי לראשונה במפגש של “שלובות” -עמותה לנשים חולות ומחלימות מסרטן ולמדתי ממנה שלא רק שהיא עברה סרטן שד היא גם איבדה את בתה לאותה מחלה ועם כל הכאב ולמרות הכול היא נשארה מחייכת.
ואני רציתי להבין איך מגדלים אופטימיות ושמחת חיים למרות מה שהחיים מזמנים, אז נפגשנו כדי לדבר על אופטימיות ועל גישה לחיים.
“נולדתי בפולין, להורים ניצולי שואה “, מספרת לילי ” אמי איבדה את בעלה הראשון במלחמה, היא ברחה ליערות והייתה פרטיזנית. אבא שלי איבד את אשתו הראשונה ושתי בנותיו במלחמה.
אחרי המלחמה הם נפגשו, התחתנו ואני נולדתי.
שניהם עברו דברים לא פשוטים בשואה, אבא שלי חווה פוסט טראומה כל חייו ותמיד היו לו הפרעות שינה, הוא היה נלחם בלילות עם אויבים”.
אז את בעצם דור שני לשואה, איך בת לניצולי שואה מגדלת כזה בטחון ואופטימיות?
“קודם כל” אומרת לילי “אני ראיתי בבית את ההורים שלי חזקים, לא גדלתי בתוך חוויה כזו שהחיים הם טרגדיה נוראית, ראיתי אותם מתמודדים, ראיתי איך הם מחזיקים את עצמם ומתעקשים להקים בית ומשפחה וזה נתן לי המון כוח.
מעבר לכך הבטחון שלי הגיע הרבה מהעובדה שההורים שלי מאוד האמינו בי וסמכו עליי, אני למעשה גדלתי בלי פחד, או יותר נכון לומר שיש בי לא פחד אלא כבוד- לכביש, לחשמל וכו’, אבל אין בי פחד של – מה יהיה אם… לזה אין מקום.
למשל כשהייתי בת שש וההורים שלי הלכו לסרט, הם לא הזמינו בייביסיטר, הם פשוט אמרו לי -אם תתעוררי אז תשבי במרפסת ותסתכלי על הרחוב ואני ידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי, אני יכולה להירדם ואני יכולה להסתכל על הרחוב.
או למשל בגיל שתים עשרה בערך היינו בים ואני רציתי לשחות אל האוניות שבאופק ופשוט שחיתי ושחיתי עד שלא ראיתי את החוף יותר, הייתי כמה שעות במים וחזרתי בסוף לחוף אחר מזה שהגעתי ממנו ופשוט הלכתי ברגל חזרה לאיפה שאמא שלי ישבה ושוחחה עם החברים שלה, בחוף השני. כשהגעתי אמא שלי במקום לתת לי על הראש, הייתה גאה בי ששחיתי עד האוניות ויצאתי היא לא הייתה בלחץ ואם כן היא לא אמרה לי, היא כל כך סמכה עליי, האמינה בי שאני מסוגלת לצאת מכל מצב, וזה לימד אותי לסמוך על עצמי ונתן לי בטחון.
כבר בגיל צעיר ועוד לפני שברק אובמה נולד אימצתי את הסיסמא: YES I CAN” היא מחייכת.
“מעבר לזה” מוסיפה לילי, “באופן מסוים היחסים עם אמא שלי גם לימדו אותי לא לחכות, לא לחכות לשום דבר, אם יש משהו להגיד או לעשות אז לומר או לעשות זאת מייד”.
למה הכוונה ? איזו חוויה חווית שהובילה להבנה ולגישה הזו לחיים ?
“זה קשור לאמא שלי אבל לא למשהו שהיא אמרה או עשתה” מסבירה לילי, “התחתנתי ולמדתי באוניברסיטה בקנדה, הורי נשארו בארץ, ולדאבוני אמי עברה התקף לב והייתה בבית חולים.
כשטלפנתי לברר מה שלומה לא הייתה תשובה בבית, דאגתי וחששתי שהרע מכל קרה.
כל דרך החיים שלה ושלי ביחד עברו לנגד עיני כשאני מתחרטת על מילים שאמרתי ועל מילים שלא אמרתי ולא אוכל לומר יותר.
מוקדם בבוקר הצלחתי להשיג את דוד שלי שהסביר שאבי ישן אצלו ושאמי מרגישה בטוב. ואני קיבלתי מתנה, הזדמנות שניה.
כתבתי לאמי כמה אני מודה ומעריכה את כל מה שעשתה למעני והתנצלתי על דברים שאמרתי ועשיתי בעבר.
מאז אם אני רואה משהו טוב או יפה שיכול לרומם ולשמח מישהו אחר, אני אומרת אותו, ואם יש משפט לא טוב או יפה אני אומרת בעדינות, גם לא תמיד צריך להגיד, יש להקשיב לבחון את הדברים ולפעמים הכי טוב לשתוק.
זה פשוט משהו שכל הזמן מלווה אותי בכל זמן ובכל מקום, לא לחכות לשום דבר ושום זמן, להגיד, אין זמן טוב יותר מאשר עכשיו להגיד לילדים שלי שאני אוהבת אותם, אז אני אומרת” היא מחייכת.
איך המשפחה שלך חווה את האופטימיות ואת ה’ילדה הנצחית’ שהיא את?
“עם כל ה’ילדה הנצחית’ אני מאוד אחראית והילדים והנכדים שלי סומכים עלי שבעת הצורך אני אהיה שם בשבילם, בין אם בשיחה או במעשה והחיים הוכיחו זאת, אבל אני מרשה לעצמי להנות בדרך קצת שונה ולסחוף את כולם אחריי.
למשל בפורים המחזתי את מגילת אסתר וכולם השתתפו. בקטע מהמגילה שמחפשים מלכה חדשה לאחשוורוש , פשוט הסתרתי בובה” היא מחייכת “וכולם חיפשו את ה’מלכה החדשה’,היו עוד קטעים שונים מהמגילה שדרשו מחשבה, דימיון והרבה עליזות.
בחנוכה עשינו תחרות אכילת סופגניות ללא נגיעה בידיים ובנוסף גם תחרות איזו משפחה מכירה הכי הרבה שירי חנוכה ובטו בשבט האחרון עשיתי לכל המשפחה סדנת פיסול בפירות וירקות, בנוסף, בגינה אצלי יש שיח שקראתי לו “שיח המשאלות” ובחג נתתי להם פתקים לרשום משאלות ותלינו על השיח.
אני עושה דברים כדי לשמח אחרים ואותי אבל אם זה לא מתאים להם להשתתף זה בסדר גמור מצידי, אני באמת מאמינה ב”חיה ותן לחיות!”.
אני מבינה שהאמונה הזו של “חיה ותן לחיות” הייתה מעט מאתגרת עבורך כאשר בתך שרון חלתה בסרטן, נכון ?
“כן, בנקודה הזו באמת נקרעתי מבפנים ” אומרת לילי. “שרון בתי חלתה בסרטן השד, בגיל ארבעים, זה היה סרטן אלים והיא נאלצה לעבור טיפולים, היא לא רצתה אבל בעלה שכנע אותה. אחרי שש שנים כשהסרטן חזר שוב היא כבר לא הייתה מוכנה לשמוע יותר על טיפולי כימו.
במקום הזה נקרעתי בתוכי, כי בתור אמא רציתי שהיא תטפל אבל הייתה בתוכי גם את ההבנה שכל נשמה בעולם הזה מותר לה לבחור את הבחירות שלה והיא בחרה בפעם השנייה כשזה חזר לא לטפל בצורה קונבנציונלית.
זה נכון שהיא הבת שלי , אבל היא גם ישות נפרדת ממני. בתוכי הייתה מלחמה כי כאמא רציתי שהיא תעשה את הטיפולים שנראה היה לי שיוכלו להביא להחלמתה, וכך גם אמרתי לה, יחד עם זאת קיבלתי את הבחירה וכיבדתי את הדרך שלה.
זה לא היה קל, אני מודה שבכיתי הרבה באותם ימים” .
אני מבינה שבמקביל למחלה של שרון ממש באותו זמן גם את חלית בסרטן השד, איך שרון קיבלה את זה?
“אני הבעתי את זה בצורה המיוחדת שלי”, לילי מחייכת, “אמרתי לה -אהלן שרון, מה נשמע? איך את לא מתביישת, הדבקת את אמא שלך “.
תמיד היה לך הומור?
“הומור עוזר לי לעבור חוויות לא פשוטות ” אומרת לילי ” הוא הולך איתי כל החיים אבל עכשיו יותר, כי אני גם מעזה יותר, ותביני” היא מדגישה “אני מבחינתי לא הייתי חולה אף פעם, היה פשוט גוש והוציאו, מבחינתי אני הייתי בריאה כל הזמן וגם עכשיו, אני מאוד בריאה, נו הגוף שלי קצת עייף , מסכן” היא צוחקת ” אבל אני בריאה.
אני באמת מאמינה שכל מה שצריך לקרות קורה ומקווה שיקרה לטובה.”
אני מבינה שאת תמיד עסוקה בנתינה , ספרי לי קצת.
“כעת אני עוזרת ללמד ילדים בכיתות ג’-ה’ מתמטיקה, אני נפגשת עם אישה בת 92 לקפה ושיחה, אני עוזרת ומביאה אוכל לגבר בודד מבוגר ולא בריא שמתקשה למצוא עבודה” אומרת לילי “והדבר הבא שנרשמתי אליו זו תמיכה וליווי ליולדות בשנת החיים הראשונה של התינוק.
מעבר לכך תמיד היו לי כלבים ובמשך שנים נהגתי לקחת אותם לבתי אבות כך שאנשים שאין להם בעלי חיים יוכלו ללטף ולשחק, בעברי הייתי גם ליצנית רפואית במחלקת ילדים בהתנדבות, בכלל אני מתנדבת כל הזמן, זה נראה לי טבעי, אם מישהו צריך עזרה אז לעזור, אני עושה דברים פשוט כי אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות וכי ככה הייתי רוצה שיתנהגו אלי אם יהיה צורך”.
כשאת מסתכלת לאחור במה הכי גאה ?
“קודם כל במשפחה שלי” אומרת לילי ” כל אחד ואחת הוא יהלום צרוף, בהחלט זכיתי. אני גם גאה בכך שאני עומדת על הרגליים שלי ומשפיעה על הסביבה, לא בדיבורים והרצאות אלא בדוגמא אישית , בהתנהגות ובמעשים שלי, כך שבעצם האישיות שלי אני מקרינה על אחרים והתגובות והחיוך שלהם גורמים לי לשמחה “.
🌹 🌹 🌹
לילי היא ללא ספק אישה מעוררת השראה שמזמינה אותנו להסתכל על החיים באופטימיות, בחיוך, מזכירה לנו שלכל אחד מאיתנו יש אפשרות להשפיע על הסביבה לטוב, ולא משנה מה החיים מזמנים, יש לנו את האפשרות לבחור באופן מודע, לראות את הטוב ולהפוך לעוד אור קטן בעולם פשוט מעצם היותנו ☺
