“מטבע האדם לייחס ערך גדול למה שעומד להיעלם.” ~ ג’ילברט קייט צ’סטרטון

אחת המחשבות שהכי מאפשרות לי קרקוע, במצבים של פחד, היסטריה או עצב גדול, הן התשובות לשאלה מה יש לי ואני לא רוצה שיעלם?

בשבועות האחרונים חזרתי למנהג הליכה בבוקר בפארק – מנהג שחזרתי אליו עכשיו עם בן זוגי אחרי קרוב ל- 7שנים של הפסקה. נולדו לנו ילדים ולא יכולנו ללכת כל עוד הם בבית, עבודה, ריצות וטירוף שמנעו את השעה הזו בבוקר ועכשיו עם סיום הקורונה והחזרה של הילדים למסגרות החינוך, סוף סוף הצלחנו וזה קסם.

קסם לראות את הפארק , את העצים, את הנוף, ליהנות מהשמש מהציפורים ולראות את כל הא. נשים שגם יוצאים לחלץ עצמות, רוכבים, רצים, הולכים.

המחשבה על זה שאולי יום אחד לא יהיה עוד פארק ממלאת אותי בהערכה לעובדת קיומו עכשיו. אם אני רבה עם בן הזוג שלי- המחשבה על זה שאולי יום אחד הוא לא יהיה יותר מביאה אותי מהר להירגע ומכניסה אותי לפרופורציות.

המחשבות על היתכנות של סיום של מצב טוב לא מגיעות מהמקום המדכא שרוצה לכבות אלא בדיוק ההיפך- מהמקום של הערכה גדולה למה שקיים והבנה עמוקה שזה לא מובן מאליו ולא חייב להיות כך תמיד.

את הציור המקסים של נוף איטלקי ציירה נילי זהבי סבו- בצבעי שמן על קנבס. יצירות נוספות שלה בעמוד האינסטגרם Nilizart