“החיים יפים”

לפני כמה זמן דיברתי עם מישהו שלא פגשתי תקופה ארוכה .
תוך כדי השיחה הוא שאל אותי מה אני עושה בחיים.
השבתי שאני כותב את התזה שלי בנושא הומור, ושאני מרצה בנושא הומור בהרצאה “צחוק, צחוק – אבל ברצינות”.
הוא מיד אמר לי: “אני לא יודע אם הייתי מסוגל לשרוד את החיים האלה בלי הומור…”

מאז המפגש האקראי ההוא, חשבתי על כך שהומור הוא לא רק נושא מרתק שנלקח כמובן מאליו, אלא שיש חשיבות להומור וישנו צורך קיומי של ממש בשימוש בהומור כדי לצלוח בשלום את החיים המאתגרים שלנו.

איך הומור קשור ליום השואה?

התשובה היא שבעיניי, אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בנושא השואה הוא הסרט: “החיים יפים” של הבמאי והשחקן האיטלקי רוברטו בניני. הסרט מתרחש באיטליה הפשיסטית בין השנים 1945-1939 ומחולק לשני חלקים. החלק הראשון עוסק בחיזור של הדמות של רוברטו בניני, יהודי בשם גווידו, אחר מורה בשם דורה, וכיצד הצליח להקסים אותה באמצעות המון, על אף שהיא לא יהודייה, והייתה אמורה להינשא לאחד ממכובדי העיר.
לאחר שגווידו ודורה מתאהבים, הסרט קופץ כמה שנים קדימה. הם חיים באושר ויש להם ילד בן חמש בשם ג’וזוא’ה (יהושוע). בשלב הזה של הסרט, הנאצים פולשים לאיטליה ומתחילים להעלות יהודים לרכבות לכיוון מחנות הריכוז. הם מעלים את גווידו ואת ג’וזוא’ה לרכבת. דורה מתעקשת להצטרף לבעלה ובנה למרות שהיא אינה יהודייה ולא הייתה ברשימות למחנה הריכוז.

במחנה גווידו מציל את בנו בכך שהוא מספר לו שכל המחנה הזה חלק ממשחק שבו צוברים נקודות, ומי שצובר 1,000 נקודות זוכה במשחק ומקבל טנק אמיתי. בכך, גווידו שומר על בנו מבחינה נפשית ולא מספר לו על הזוועות שבאמת קורות ליהודים במחנה. גווידו יודע שאם ג’וזוא’ה יבין מה באמת קורה במחנה הוא ירצה לחזור הביתה, וכאשר הוא יבין שאי אפשר לעזוב, אז יהרגו אותו כמו שכבר הרגו את שאר הילדים.

באחת הסצנות, ג’וזוא’ה אומר לאביו שהוא רוצה לחזור הביתה ושהוא לא אוהב את המשחק הזה יותר. הוא מספר לאביו שהוא שמע שעושים מיהודים סבונים וכפתורים. גווידו עונה לו בצחוק ומנסה להרגיע אותו שאין דבר כזה סבונים וכפתורים מבני אדם, וחבל שהוא רוצה לחזור הביתה אחרי שהוא כבר צבר כל כך הרבה נקודות ושאם הוא יפסיק עכשיו והם ילכו הביתה, אז הוא יפסיד במשחק ויתנו את הטנק לילד אחר, אבל אם הוא מתעקש אז אפשר לחזור הביתה. הטריק עובד על ג’וזוא’ה והוא מחליט להישאר למרות הכול, כדי לזכות בפרס. לקראת סוף הסרט, כאשר שומעים ברקע קולות של מלחמה ואת סוף לשלטון הנאצי, גווידו מצווה על בנו להישאר במחבוא עד שישמע דממה מוחלטת. ג’וזוא’ה מתחבא בארון קטן בזמן שגווידו מנסה למצוא את אשתו דורה שנמצאת בצד השני של המחנה. גווידו לא מצליח למצוא אותה והוא נתפס על ידי שומר נאצי שיורה בו למוות.

למחרת, כאשר המחנה ריק מאדם ויש שקט מוחלט, ג’וזוא’ה יוצא מהמחבוא שלו. לאחר כמה רגעים הוא שומע רעשים כבדים. פתאום לנגד עיניו הוא רואה טנק אמיתי של צבא ארצות הברית. נהג הטנק מדבר אליו באנגלית אבל ג’וזוא’ה לא מבין אותו. נהג הטנק מרים אותו אל תוך הטנק ומוציא אותו מתוך המחנה.

בנסיעה בטנק הוא רואה לפתע את אימא שלו הולכת עם שאר הניצולים בשולי הדרך, והוא צועק לה “אימא! אימא!” הנהג מוריד את ג’וזוא’ה מהטנק והוא רץ לחבק את אימא שלו. הוא אומר לה: “זכינו באלף נקודות. איזה צחוק… אנחנו חוזרים הביתה בטנק. ניצחנו!”
ההומור והגישה החיובית של גווידו במחנה הצילו את חייו של ג’וזוא’ה.

אומנם זה “רק” סרט על השואה. אבל הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של אבא של רוברטו בניני שהיה במחנה ההשמדה ברגן־בלזן.
מצד אחד, הסרט עצמו זכה לשבחים רבים וגם לשלושה אוסקרים, בין היתר, “הסרט הזר הטוב של שנה” וגם “שחקן הטוב של השנה” לרוברטו בניני.
מצד אחר, הסרט גם זכה לביקורות חריפות על כך שהוא משתמש בנושא השואה בצורה קומית.
אני חושב שזהו סרט נפלא, למרות שיש בו “קומדיה”, כיוון שהמסר על האכזריות של הנאצים והסבל שהם גרמו מועבר בצורה ברורה.

כמו כן, הסופר והפסיכיאטר המפורסם, ויקטור פראנקל, מי שנחשב לאבי תורת הלוגותרפיה, שהוא בעצמו שרד את אושוויץ, מספר בספרו “האדם מחפש משמעות” כמה חשיבות הייתה להומור בתור אמצעי הישרדותי בשואה. מי שלא יכול היה לצחוק לא יכו היה לשרוד. זה לא אומר שמי שכן צחק – שרד, אבל בלי היכולת לצחוק על הסיטואציה הנוראית הזאת, בלי חוש הומור, בלי גישה חיובית או רצון עז לשרוד – לא היה סיכוי לשרוד את הזוועה הכי נוראית שהמין האנושי ביצע.

לזכור ולא לשכוח!