“כל חכם גדול זקוק למסיכה. יתר על כן, על פני כל חכם צומחת מסיכה עקב הפירושים המסולפים לדבריו.”-פרידריך ניטשה
קמתי הבוקר עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד המסיכה שעל פני כל כך הרבה זמן גרמה לי ממש לפצעים אבל מצד שני היא גם מאפשרת לי להסתיר אותם. יש הרבה יתרונות בתקופה הזו שבה אנחנו חווים ריחוק חברתי ומעבר למרחק גם המסיכה עצמה יוצרת את הריחוק הזה.
אם בעבר יכולתי לומר שלום לאנשים מוכרים ברחוב בחיוך הרי שעכשיו עם המסיכות אני ממש חייבת לומר שלום או עם הידיים או בדיבור – וכך גם הם לי. וזה לא תמיד קורה ואז אנשים שפתאום לא רואים את החיוך שלי מבעד למסיכה יכולים לחשוב בטעות שלא אמרתי להם שלום ולהיעלב.
כמה אי הבנות נגרמות בגלל המסיכה?
נכון, לרובנו המכריע המסיכה גורמת תחושה לא נעימה- עד בלתי נסבלת אבל כדי להצליח לשרוד את התקופה ואת ההכרח הזה חייבים למצוא כמה דברים חיובים נוספים מלבד העובדה שהיא מגינה עלינו מהדבקה.
אני תמיד אומרת שלא בכל דבר אפשר או צריך למצוא משהו חיובי אבל אם אפשר זה עוזר מאוד.
אני למשל התחלתי לומר שלום בקול או לעשות שלום עם הידיים במקום החיוך, ושמתי לב ששכנים שאף פעם לא דיברתי איתם פתאום הפכו לאנשי שיח, פתאום, דווקא בגלל המסיכה, במקום ריחוק חברתי נוצרים קשרים חדשים שלא היו קודם.
אחת מהסיבות לכך היא שאנשים צריכים פתאום לדבר ולבטא את עצמם בצורה טובה יותר כי עם המסיכה לא רואים מה הם אומרים ואין הבעות פנים מספיק ברורות.
מוזמנים להוסיף דוגמאות נוספות למה המסיכה עוד עוזרת.
התמונה שבחרתי לשלב גם היום, שייכת לתערוכה “הקסם שבעדשה-מונציה לירושלים” של האמן יצחק דוידוביץ. שמציגה צילומים מרהיבים- של דמויות ססגוניות מפסטיבל המסיכות בונציה, שמתקיים כל שנה בחודש מרץ והשנה בוטל בשל נסיבות הקורונה. בעולם של אסקפיזם התערוכה מאפשרת לחזור לוונציה הרומנטית והססגונית, ולהיחשף לפרשנות חדשה למושג ה”מסיכה” : גילוי והסתרה, כיסוי וחשיפה, פרכוס ויופי לעומת כיעורה של הצביעות. התערוכה מוצגת בימים אלה בכנסת ישראל.
