“אמנות ההתקדמות היא לשמור על סדר בתוך השינויים, ולשמור על שינויים בתוך הסדר.” ~ אלפרד נורת’ וייטהד
אף אחד לא באמת יודע מה יהיה – ומה קורה. נכון יש סגר- זה ידוע. אבל אי הוודאות העצומה עדיין מרחפת. כל רגע החלטות משתנות, נכנסות עוד עיזים לחיים המאתגרים מאוד גם כך- מציאות לא פשוטה בכלל ללא ספק.
אחד מהנושאים שעליהם עבדתי (ואני עדיין עובדת) עם עצמי הכי הרבה, הוא היכולת לחיות בשלום עם אי וודאות. כל החיים כל הזמן שמעתי “סבלנות רקפת”. ולי הרי אין סבלנות. יש לי “קוצים בישבן”- ככה קראו לזה פעם, היום קוראים לזה ADHD. והצירוף הזה של הצורך בוודאות וחוסר סלבנות הביא אותי למקומות לא פשוטים.
להרבה אנשים אי וודאות מרגישה כמו בלאגן שחייבים לסדר. למזלי הרבה אין לי גם את האובססיה הזו. אני אוהבת שדברים מסודרים אבל לא ברמה שתגרום לי להיות כל היום עם מגב וסחבה. אבל בלי לצחוק, במצבים כאלה של אי וודאות וחוסר סבלנות הרבה פעמים צריך קרקוע- ואז אחד מהדברים הכי יעילים הוא לגעת בדברים- כמו מגב, לעשות פעילות גופנית- כפיפות בטן/שכיבות סמיכה/ ספונג’ה. ההזרמה של הדם והתחושה הפיזית בידיים גורמת לקרקוע ומאפשרת למוח להירגע.
ואז בדיוק כמו שהמשפט של אלפרד נורת’ וייטהד אומר- אפשר לעשות סדר בשינויים ושינויים בסדר. הרבה מאוד פעמים במצבים של אי וודאות אני שמה לב שברגע שאני לא חושבת על האי וודאות פתאום מגיעות התשובות. והמשחק הגדול הוא בעצם להחליט מה מסודר ומה לא, ומה החלק שלי בסדר ומה לא.
אה, כן. ולא לשכוח לנשום- זה גם עוזר.
התמונה שבחרתי היא בעצם הסיבה לתובנה היום. מי שעומדת מאחוריה היא האומנית דפנה רבס, שעוסקת בעיקר בצילום דיגיטאלי ואינסטליישן המבוסס על שימוש ברדי מייד. בעלת שפה מושגית פיגורטיבית עם השפעות של אמנות הפופ ואמנות קונספטואלית. את היצירה הזו ועוד היא מציגה יחד עם אומנים נוספים בתערוכה Come שאצרה יפה מאיר וממוקמת במגדל W בשכונת צמרת בתל אביב.
