יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש, משהו ישתנה משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש./ ריטה

הרבה פעמים אני חווה את עצמי מחכה לשינוי הזה שיגיע, יום אחר, ממש כמו בשיר המופלא הזה של ריטה. אבל הבנתי עם השנים שככל שאני מצפה לשינוי שיגיע ויקרה הוא לא מגיע…ודווקא שאני ממשיכה כרגיל בזרימה בדיעבד אני יכולה לשים את האצבע על הימים האלה שהתחוללו בהם שינויים.

הרי החיים הם תהליך אחד מתמשך, מלא באינסוף רגעים ושינויים שמתחוללים כל הזמן. והמקום הזה שאנחנו מקווים ומחכים לשינוי הגדול שיפול עלינו מן השמיים הוא סוג של אשליה ילדית, מן סיפור קסמים או סרט של דיסני שיש לו סוף טוב ידוע מראש.

אחד מהדברים החשובים ביותר שהשתנו אצלי עם הזמן והמודעות זו דווקא השאיפה העצומה הזו שהייתה לי לשנות ולהשתנות. להפוך לטובה יותר ולהפוך אחרים לטובים יותר באמצעות קורסים ותרגילים. בשלב מסוים הבנתי שאני אוהבת את עצמי מספיק כמו שאני ושהמירוץ הזה אחר השינוי בעצם נובע מאי הקבלה העצמית שלי.

הפסקתי ללמד אחרים מודעות והתחלתי להתמקד בלחוות את החיים ככה עם מה שהם מביאים. השינוי הוא חלק מהזרימה הטבעית של הטבע. הוא קורה כל הזמן גם כשאנחנו ישנים או בלי תשומת לב. והיופי הזה שהשיר הזה מדבר עליו שיום אחד זה יקרה ומשהו ישתנה – זה בעצם המקום שבו אנחנו נבחים שהשינוי כבר קרה. אין צורך לצפות כי הוא יגיע בכל מקרה אפשר לחיות את החיים בשקט ובזרימה ולתת להם לעשות את עבודתם- אפשר להפסיק את המירוץ.

התמונה שבחרתי מתוך תערוכת היחיד תחיית חומרים של המעצבת ג’יין לבטון שתיפתח בשבת הבאה (22.8.2020) בגלריה פריסקופ ברחוב בן יהודה 176 בתל אביב. תערוכה שמשלבת את עולמות הניגודים שליופי וחופש מול השימוש בחומרים ממוחזרים שבהם המעצבת עושה שימוש. בתערוכה היא מנסה דרך המטמורפוזה של החומרים המושלכים הבלויים ליצור אשליה של יופי ואסתטיות בפרטי ריהוט המיצגים את הבלתי אפשרי להשגה בעזרת שלושת המוטיבים העוברים כחוט השני.

השימוש בחומרים וחפצים שהושלכו והטרנספורמציה שהם עוברים תחת ידיה בעבודה ידנית במקצב חזרתי הפך לאובססיה בלתי נפסקת. בעזרת פירוק, מחזור, גזירה ידנית של עשרות אלפי צורות, צביעתם שוב ושוב עד שהצבע נספג ותפירתם מחדש מחייה המעצבת את החומרים למארג בלתי ניגמר של יופי שברירי אולם בלתי מושג.

אוצרת: אילנה כרמלי לנר