יש ימים כאלה, שאני כמה ומרגישה קצת "מסובבת". היום קמתי בבוקר יותר עייפה ממה שהייתי כשהלכתי לישון והרגשתי, לא ממש מחוברת לקרקע. אחד מהדברים שאני יודעת שעוזרים לי במצבים כאלה, הוא להתמקד בדברים שהם מאוד וודאיים- לדוגמא אני חיה ונושמת, יש לי קורת גג מעלי, יש לי שני ילדים, יש לי הורים ואחים, יש לי בן זוג אהוב. ועם כל יש כזה התחושה של ה"סיבוב" פוחתת והמציאות מרגישה מוחשית יותר וקורה עוד משהו- מצב הרוח שלי משתפר.
- כשמסתכלים על מה שיש, פתאום מבינים עד כמה זה לא מובן מאליו כל היש הזה. והוקרת תודה מחלחלת פנימה וזו תחושה מעולה ומשחררת.
גם בשיר המופלא הזה של אביב גפן, יש משפט נוסף בסוף הבית הראשון "משאיר ת'עקבות מזכיר לי שאני נושם"- זה בדיוק זה.
לא יודעת אם לזה הוא התכוון כשהוא כתב את זה, אבל זה בדיוק מה שקורה כשמסתובבים ואז נושמים.
החיים עצמם הם סיבוב אחד גדול והם מלאי הרפתקאות. אנחנו עוברים בסיבובים של החיים ונפגשים תוך כדי הסיבוב באנשים – חלק מהם נפגוש שוב וחלק לא. התחושה הזו של התבגרות מגיעה כשאנחנו יכולים להסתכל אחורה על דברים ממקום מרוחק עם פרספקטיבה של זמן ופרשנות – ומשם אפשר לראות דברים אחרת.
אפשר לראות צדדים אחרים בסיבוב, דברים אחרים בעצמנו ולקבל החלטות חדשות, בדרך לסיבובים הבאים.
יש כל מני דרכים להסתובב- אבל עצם העובדה שאנחנו מסתובבים היא אחת מהעובדות הכי מעצימות שיש מבחינתי.
הרבה אנשים שואלים אותי מאיפה יש לי יכולת להביא את הסיפורים ואת החדשות הטובות כל יום- והתשובה היא, שזה חלק מהחיים- חלק מההבנה שבסיבוב, מעבר לתחושה של ההתרחקות מהקרקע שיוצרת פחד, או רגשות לא נעימים, יש הרבה יש ועל מה להגיד תודה.
אני ממש לא יודעת אם אביב גפן התכוון לעודד כשהוא כתב את המילים אבל העובדה שדווקא ביום כזה "מסובב" אני מוצאת נחמה ועידוד בשיר שלו אומרת משהו.
את התמונה הראשית שצירפתי היום של כיכר פנורמה בתל אביב שצילם הטייס לשעבר אמיר חודורוב שחווית השיטוט בעיר בימי הקורונה שהייתה שוממה הציפה בו רגשות עזים, שכעת כשהם חוזרים לאט לשגרה הוא החליט לתעד אותם.
