“הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. / מסכת אבות · פרק א · משנה יב
ביום רביעי שעבר התחיל חודש אב. ובהמשך לראיון שקיימתי עם גיל ססובר על היוזמה המקסימה שלו להתכנס בט”ו באב ולהפגין אהבה הוא גם סיפר לי שב א’ בחודש אב נולד ונפטר אהרון – הכהן הגדול אחיו של משה רבנו. שמשייכים לו את אהבת ורדיפת השלום.
ואני חווה שהתכונה הזו היא תכונה שאני מאוד מעריכה. קל מאוד להגיע לאי הבנות. במיוחד עכשיו כשלרובנו יש מסיכות על הפנים, והשימוש במילים גם לפני המסיכות הולך ופוחת ומתחלף בטקסטים קצרים שאין ממש זמן או חשק לבאר אותם או לפרש ואנשים נעלבים. מתלהמים ומתלהטים ממשפט – עושים ממנו כותרת ולא זוכרים שיש לכל דבר הקשר, ויש לכל אחד מאיתנו אחריות לא רק על מה שאנחנו אומרים /כובים , אלא גם על מה שאנחנו קוראים ומפרשים ובעיקר על מה שאנחנו עושים עם זה אח”כ.
אני מאמינה בלב שלם, שכשאנשים עושים דברים ממקום נקי הכוונה שלהם מגיעה ליעד ומובנת בצורה נקייה. אבל רובנו לא נקיים ושלמים רוב הזמן. יש לנו יותר מרק מטרה /מניע אחד לכל דבר ואנחנו מושפעים מכל מני כוחות שפועלים עלנו בו זמנית ולכן גם אם יש בנו רובד מסוים שנקי, יכולים רבדים אחרים להפריע ולטשטש את המסר – וגם כמובן להפריע על הקליטה שלו בצד השני.
ככל שאנחנו חווים מציאות יותר לוחצת , עייפות, חולי, רעב, איום פיזי/נפשי ועוד הכוחות הללו ישפיעו יותר ויקשו עלינו להבין את המסרים או לחשוב על האפשרות שהאופן שבו פירשנו את הטקסט לא היה כפי שחשבנו בהתחלה.
אהרון כפי שמספרים עליו, השכיל לראות בבני אדם יצורים שנבראו בצלם וככאלה הוא תמיד יכל למצוא בהם משהו טוב. אני לא תמיד מצליחה למצוא בכל אדם או בכל דבר משהו חיובי. אבל אני מנסה בכל כוחי לזכור שכנראה שיש כזה גם אם אני לא מוצאת ואם אני לא מוצאת אני מחפשת משהו חיובי אחר להתמקד בו, מתוך אחריות ישירה לשמירה על הנפש שלי ושל היקרים לי, שממש לא צריכים לחוות אותי כעוסה ועצבנית.
אז אני ממש לא אהרון ואני ממש לא מנסה לקרב אף אחד לשום תורה. -אני עובדת כל הזמן ב”לקבל את החיים” עם כל המתנות שהם מביאים ולנסות לפלס עוד קצת את הנתיב שבו יהיה לי ולמי שבסביבתי יותר נעים ללכת. אז אני כותבת תוכן חיובי, חדשות טובות ומנסה לחשוב על מה שעושה לי טוב.
התמונה “עץ החיים והדעת” של האמנית בתיה גזית מוצגת בגלריה המרכזית בעין הוד בתערוכה “ציון דרך” שאצר אילן סגל פריטי פיסול קרמי ועבודות ניו מדיה שמתרכזות בדמויות נשיות שמספרות יחד את סיפור חייה כאלמנת צהל שנותרה אחרי מלחמת יום כיפור, לגדל את שני בניה הצעירים לבד מתוך החלטה להוציא מתוך הסדק העמוק שנפער בחייהם את האור ובהמשך התמודדה עם אובדן שמיעה שאילץ אותה לחיות ב”עולם של דממה” מאתגר , לעתים בודד ומחדד חושים מאידך.
