הודעות הטקסט לסוגיהן כבר הפכו לגמרי לחלק מהתקשורת היומיומית והשגרתית שלנו. רבים מאיתנו, בעיקר צעירים, מעדיפים לתקשר רק דרך מסרים כתובים. זה קל, זה זמין וזה נוח. וזה גם מאפשר להשתמש בסמארטפון פחות ופחות למטרה המקורית שלו: שיחת טלפון.
כך קורה, שאת כל הדברים שהיינו אומרים לאדם שמעבר לקו, אנחנו עכשיו כותבים לו. אפילו הודעה חשובה, כמו “נתקעתי עם הרכב ולא אצליח להגיע לפגישה”, אנחנו מסמסים דקה לפני המועד, ואחר כך גם מתגוננים: “אבל כתבתי לך!”
פן אחד שרובנו פחות שמים לב אליו הוא העובדה, שהדברים הנאמרים בעל פה עשויים להתנדף עם הזמן ברוח, גם אם הם קשים וכואבים, בעוד שמה שנרשם, נשאר לנצח. בפעם הבאה שנשלח מסר לאדם שפגענו בו, אפילו אם נרצה לבקש ממנו סליחה, עדיין המסר הפוגע יהיה תלוי ועומד בדיוק באותה הנקודה ויחזיר אותו אל הכאב.
אז ההמלצה שלי היא לכתוב בסמסים רק דברים טובים.
להרבות במסרים מעצימים ומעוררי השראה, לברך ולהוקיר ובעיקר להודות ולהכיר תודה.
ותודה לר’, שהאירה את עיניי בנושא הזה.
הציור באדיבות מיה גור
