בבוקר ראשון של שבוע חדש- שבוע של יום ההולדת שלי אני מוצאת את עצמי חושבת על למידה – כמה הנאה יש לאנשים שסקרנים ומחפשים את הידע , הולכים לקורסים ולהרצאות כדי להעשיר את הנפש והמוח בתחומים שמעניינים אותם.
וכמובן יש את מי שלומדים את עצמם וחווים את החיים עצמם כבית ספר אחד גדול שכולו מורכב משיעורים ומורים – והבחירה החופשית שלנו היא לבחור מה ללמוד מכל דבר שקורה.
ובשונה מלימוד קורס או ידע מקצועי שיש בו סילבוס- לוח זמנים ותכנית מסודרת ומפורטת בלימוד של החיים אין תיאום ציפיות בין המורים לתלמידים- השיעור הנלמד מובן בדיעבד והוא תלוי בחירה ופרספקטיבה- ובגלל זה גם מאוד אינדיווידואלי. גם הציונים /הם אישיים מה שהופך את האדם גם לתלמיד אבל גם למורה ולבוחן ומי שנותן את הציון ….וזה מאוד מאתגר. לפחות במקרה שלי זה דורש כל הזמן להיות בראש, להבין, לשפוט, לנתח…ובשלב מסוים הבנתי שזה מעייף מאוד.
ולכן, באופן אישי החלטתי להסיר מעצמי את עניין ה”שיעור לחיים” על כל דבר שקורה. ולהפסיק לתת פרשנויות ולהתמקד קצת יותר בחוויה עצמה בלי לשלב את השיפוט של השכל אני לומדת הרבה יותר.
החלטתי לשאול את עצמי בבוקר מראש מה אני רוצה ללמוד ופחות בסוף היום – מה למדתי. כי בבחירה ללמוד יש עוצמה ומוטיבציה שמפעילה אותי בדרך מעצימה והשאלה “מה למדתי היום” לוקחת אותי למקום של שיפוט עצמי. היכולת למצוא משהו חיובי בדברים הרבה פעמים מתקשרת ל”שיעור שנלמד” אבל בחוויה שלי לא צריך לתת פרשנות חיובית לכל דבר שקורה- במיוחד אם הוא לא נחווה כחיובי. החיים מורכבים גם מדברים פחות חיוביים. הבחירה שלנו איפה לשים את המשקל היא מה שהופך אותנו לחיוביים יותר.
אם החיים נתנו לי לימונים אני לא חייבת לשים בהם סוכר ולהפוך אותם ללימונדה- אני יכולה לעשות שימוש בטעם החמוץ כי יש בו תועלת ככזה. נכון אפשר גם להוסיף סוכר ולעשות מלימון חמוץ מתוק. אבל אפשר גם לראות את הצדדים הטובים שיש בלימון החמוץ- וזה מה שאני מנסה לעשות בחיים.
שיהיה ברור – אין לי ביקורת על ה”לומדים” ומי שחווים את החיים כבית ספר של שיעורים- ממש לא. אני פשוט מבינה שלי בשלב הזה של החיים מתאים יותר לבחור מה ללמוד ולא להסביר לעצמי את השיעור בדיעבד.
התמונה של הציירת מירי דודיאן ששואבת את ההשראה שלה מנשים שבאות לידי ביטוי בצורות שונות בכל ציור ומעודדות עצמאות.
