“שמש לעולם אינה מאפילה על שמש.” ~ ויקטור הוגו

כמי שנולדה ביוני אני מאוד אוהבת את הקיץ- והשמש בהקשר הזה גם שותפה. ולמרות שרקפת הוא פרח שגדל בסתיו ובקור בצל מתחת לסלעים אני סובלת מאוד מקור ומאוד לא מחבבת את החושך.

כל בוקר כשאני קמה והשמש זורחת ומחממת מצב הרוח שלי בלי קשר למה שהיום מביא יותר טוב. וגם אם אני יודעת שצפוי לי יום ארוך או מורכב העובדה שקמי לשמש זורחת היא עובדה שמאפשרת לי להיאחז במשהו חיובי.

בימים אפרוריים וקודרים – נכון הרבה יותר מאתגר עבורי לקום בבוקר ולחייך ואז אני מוצאת עובדות אחרות – אבל גם בימי החורף העובדה שלפעמים השמש מגיחה היא סימן ממש טוב לעידוד.

באותם ימים קודרים או אפילו בימים שבהם השמש זורחת אך הם קשים אני זוכרת את המשפט הזה ומחפשת עוד שמשות קטנות או גדולות שיאירו לי את היום. וכשאני מחפשת אני גם תמיד מוצאת כי יש הרבה אור בחיים שלנו. והוא לא מתחבא או נסתר הוא ממש נמצא שם כל הזמן ומחכה שיראו אותו.

ועוד מילה בהקשר הזה – ככל שיותר אנשים מוצאים אור ומעשים טובים /חדשות טובות והם משתפים אותן האור הכללי גדל- אין צורך במקום אחד בלבד שירכז את כל החדשות הטובות להיפך- כמה שיותר כאלה מקומות יביאו בסופו של דבר הרבה יותר אור לכלל וכשפועלים מהמקום הזה כולם רק מרוויחים. ממש כמו שיש הרבה סוגים של מוסיקה גם באותו הזאנר או אומנים ולכל אחד יש את המקום שלו והאור שהוא מביא.

התמונה המקסימה של  רחל גלברג עובדת במילואות שבתקופת הקורונה צברה שעות רבות של פנאי  שעברו לבד הציור והפכו לריקוד סוער של צבעים. וכעת עם החזרה לשגרה הציורים מוצגים במבואה בגלריית הכניסה למקום עבודתה עד לתאריך 1-9-2020