אם את נותנת למישהו את הלב והוא מת, האם הוא לוקח אותו איתו? האם את מבלה את שארית הנצח עם חור בתוכך שאי אפשר למלא? – ג’ודי פיקו { מתוך הספר “תשע עשרה דקות”
אבא שלי נפטר כשהייתי בת 24, ככה פתאום באמצע החיים, אני עוד לא הספקתי להתבגר והוא נעלם.
מבחינתי זה היה חור, תהום, באר עמוקה שעליי לחזור ולמלא בכל דרך אפשרית. הדבר הראשון שבחרתי מתוך בחירה אינטואיטיבית הייתה לבחור בחיים. המשפט “ובחרת בחיים” הדהד בראשי לכל אורך תהליך האבל שארך שנתיים לערך (וגם היום ברגעי משבר אני חוזרת לעצמי על המשפט הנ”ל).
דבר שני וחשוב שעשיתי היא החלטתי, למרות כל העצב והכאוס שאפפו את התקופה, להפוך את הגישה לאובדן הזה למשהו חיובי ולראות במוות הזה כסוג של שיעור שהוא בגדר מתנה.
היום, בהביטי 16 שנה לאחור אני יודעת שהראייה הזו לא רק שעודדה אותי, היא גם דירבנה אותי לצאת מחוזקת יותר ושלמה יותר. עדיין, כאשר מופיע לו זיכרון או מחשבה “אם הוא היה רואה את הילדים” ו”אם היה חי איך היו חיי נראים”, “מה היה אומר על מקרה כזה או אחר”, – חורים קטנים מופיעים ואני נדרשת מעצמי למלא אותם ולהתעצם.
עם זאת בפה מלא אני יכולה להגיד שהחור הגדול, התהום הענקית שהייתה נרפאה.
אוהבת אותך אבא, יוסף דלריאה ז”ל
