רוחניות טבעית
משורר הזן איקיו כתב כי אין טעם לחפש את הרוחניות בטקסטים כתובים או ברעיונות; היא טמונה ב”קריאת מכתבי האהבה ששולחים לנו הרוח והגשם, השלג והירח”. רוחניות טבעית היא יכולתנו המולדת להתחבר אל “התמונה הרחבה”, אל ההוויה, להכיר אותה ולהתמזג אִתה. היא טבעית כי היא תמיד אתנו ומעולם לא עזבה אותנו. מן האוקיינוס הגחנו ואליו נשוב, והוא מצוי בתוכנו. זהו מסע של חשיפה ושיבה אל מה שכבר נמצא בתוכנו.
הדבר דומה לאופן בו הגדיר הדלאי לאמה את הרוחניות: “חיבור לאיכויות האנושיות אשר מביאות אושר לעצמנו ולאחרים – כמו אהבה, חמלה, סבלנות, סובלנות, מחילה, שביעות רצון, תחושת אחריות והרמוניה.” אנו רגילים לחשוב על רוחניות כעל “משהו” הנמצא מחוצה לנו, שעלינו להגיע אליו, כמו אל כל הישג בחיינו; אך למעשה איכויות אלה כבר שוכנות בתוכנו ומהוות חלק מטבענו, שאם לא כן לא הייתה לנו כל גישה אליהן.
אם הרוחניות היא חלק מטבענו, ברור כי עלינו לחפש אותה בתוכנו. כל המסורות הרוחניות הגדולות מתייחסות לעניין זה, גם אם בשמות שונים: הנצרות קוראת לו “גאולה”, היהדות – “ביאת המשיח” והזן-בודהיזם מכנה אותו “הארץ הטהורה”, אבל כולן מתייחסות לחירות הקיימת בתוכנו. המסע שלנו הוא למעשה קילוף שכבות של בוץ על מנת לחשוף את היהלום החבוי בתוכן, שהוא מי שהיינו באמת מלכתחילה. המשורר ג’לאל א-דין רומי מדבר על עצמו כאדם הנוקש בשער אל החופש, וכשהשער נפתח מגלה שלמעשה הוא היה בפנים כל הזמן.
אך אם טבענו הוא רוחני, מדוע נראה כאילו החיפוש אחר גן העדן הוא עבודה כה קשה? יוגים התענו בסיגופים לאורך הדורות, הבודהא בילה שבע שנים בפרישות ובתרגול אינטנסיבי, נזירים יצאו להתבודד במדבר, ואילו אנו קוראים ערימות של ספרים, משתתפים באינספור קורסים, רודפים אחרי מורים ומגלים שעדיין לא הגענו ל”שם”.
תגליות מתחום חקר המוח מספקות לנו רמזים. מחקרים מראים כי הרשתות העצביות במוחנו כוללות ייצוגים של העולם שנוצרו מתוך התניות חזקות ביותר, שנחקקו בנו מגיל צעיר. זהו הבסיס למצב המודעות הנורמלי והאוטומטי שלנו. כדי להשיב לעצמנו את היכולת למודעות גמישה וחופשית של הדברים נדרש מאתנו מאמץ משמעותי.
המרחב הפנימי הגדול והפתוח התכווץ עקב הצורך להבין ולזכור על מנת לשרוד. בנינו חומה של תחושת עצמי חזקה שנועדה להגן עלינו, והשערים בחומה הולכים וקטֵנים כאשר אנו מבדילים בין דברים המאיימים עלינו לדברים המענגים אותנו. החשיבות העצמית שנוצרה כדי לעזור לנו להתמודד עם העולם מסווה את הרוחניות. המיסטיקה היהודית מתארת את הרוח כמצועפת, מכוסה בצעיפים שיש להסיר. על פי התורה הבודהיסטית, את תודעתנו מגבילים זיהומים מנטליים (בפאלית: Kilesa), הדומים לגנבים ששדדו מאתנו את תבונתנו הרוחנית, או לכתמים המלכלכים את הבד ומונעים ממנו לספוג את צבעיה של הרוחניות.
אם הדבר שאנו מחפשות מצוי בתוכנו, אף אם הוא חבוי, התרגול מהווה תהליך של קילוף או של חשיפה. זוהי נחיתה רכה אל תוך מודעות הקיימת בתוכנו, ולא חיפוש מאומץ אחר דבר המצוי מחוץ לעצמנו. דברים חיצוניים כמו ספר, מורה או דמות מקודשת עשויים לעזור לנו, אך אין הם אלא אבן דרך במסענו פנימה. כל סוג של תרגול רוחני נועד לפתוח חלונות בקירות ההתניות שלנו, חלונות אשר יאפשרו לאור השמש להיכנס לתוכנו ולגלות לעינינו את המרחב הפנימי, את החלל המאפשר לאמת לנבוע כמו מי מעיין. עלינו להתפוגג אל תוך העולם. קיים דימוי הודי המשווה את המסע הרוחני לתהליך בו נמלים אוכלות סוכר עד שהוא נעלם לגמרי. אולי נדמה לנו שהסוכר הוא מתיקותה של הרוחניות, ואנו הנמלים האוכלות אותו בהדרגה. זוהי טעות: הנמלים הן התרגול הרוחני, ואנחנו – הסוכר הנאכל.
ההכרה בכך שרוחניות היא טבעית, שהיא זכותנו מלידה ומהווה חלק ממה שאנחנו, יכולה להקל עלינו. אם הרוחניות מצויה מחוץ לנו, ניאלץ לעבור תקופה ארוכה של הכנה וטיהור עד שנגיע אליה, בדומה למתבודדים בנצרות המוקדמת, אשר זכו בחסד הודות לתקופות ארוכות של צום, תפילה והמתנה. אך אם הרוחניות טמונה בתוכנו, אם היא מהווה חלק מאתנו ומטבע העולם, התרגול שלנו הופך בעיקרו לאימון בהקשבה. הדבר דומה לאדם הלומד לנגן על פסנתר: יש לו יכולת מוסיקלית, ועליו לתרגל כדי להביא אותה לידי ביטוי. במסע לתוך עצמנו אנו נהנות מן המוסיקה שאנו מפיקות כבר בהתחלה, וכמובן שגם באמצע ובסוף. ויש עוד חדשות טובות: התגליות האחרונות בתחום חקר המוח מוכיחות כי הגמישות של הרשתות העצביות היא גדולה מכפי שחשבו בעבר. פירוש הדבר הוא שאנו יכולות לחולל שינוי של ממש בנוף הפנימי גם ללא מאמץ הרואי, ולהאזין למוסיקה של נשמתנו.
טקסט של סטיבן פולדר מחבר הספר ערות בחיי היום יום ומקים עמותת תובנה.
