לדוד משה הייתה חווה

האחים הקטנים שלי הנביטו חומוס השבוע. אני חושבת שלכל ילד יש את השלב הזה במסגרת בית הספר, כשמרפדים צלחת/קערה בצמר גפן, זורעים אותה בקטנית כלשהי (אני משום מה משוכנעת ששעועית היא הכי מומלצת. אבל זו תחושת בטן נטו, אין כאן שום התחייבות מדעית) ואחרי כמה ימים של השקיה זהירה זוכים לראות נבטים קטנטנים מתחילים לבצבץ ולפרוח. בדרך כלל בשלב לא הרבה יותר מאוחר מתחיל לעלות ריח לא נעים, והקטניות (שעועית!) מתכווצ’צ’ות ומצטמקות, ומבינים שאין כל כך מה לעשות עם הנבט הירוק והחמוד שעלה ופרח לו, ונפטרים מהכל בהסכמה משותפת. אבל הבוקר שבו רואים את הנבט הראשון שצץ הוא אחד מרגעי הילדות המרגשים, שמומלצים בעיניי לכל ילד.

כשנסענו לפני שבוע-שבועיים באזור הצפון צדנו שלט מהרכב. האמת שלא היה צריך לצוד אותו יותר מדי, הוא היה ענק ולא באמת הייתה דרך לפספס. אבל בפעילות משולבת של האטה (קלילה) בכביש מהיר, העברת פלאפון אחורה, הפעלה זריזה של העמדה ליד החלון המתאים וכמה תמונות מרוחות לגמרי, הצלחנו לתפוס גם תמונה סבירה פחות או יותר. אז קודם התמונה, אחר כך דיבורים:

עם שלל המקצועות והאפשרויות של היום, אנחנו כמעט ולא חושבים על החקלאים. הרי יש מכונות, וטכנולוגיה, ורובוטים; בכל מפעל יש פסי ייצור ענקיים שהם טכנולוגיים לגמרי, וזה מרגיש כאילו מלבד לעטוף את הקרמבו אחד אחד בזהירות ידנית, כבר כמעט ואין עבודת כפיים אמיתית בתעשיות. זה לא מדויק, כי בהחלט יש, אבל גם נכון מאוד שהתקדמנו. וזה מצחיק לחשוב שאת כל השפע שאנחנו רואים בסופרים מישהו צריך ממש לגדל – לחרוש, לזרוע, להשקות, לקצור. והכל מהתחלה. נכון, גם בתחום הזה הטכנולוגיה שולטת; מערכות השקיה מתקדמות, מכונות זריעה. אבל מישהו עדיין עובר עם המחרשה הזו לאורך כל השדות הענקיים, ומכונה לקטיף עוד לא הומצאה, וגם את הקציר מישהו צריך לעבור ולאסוף.

ואם נניח את הקושי הפיזי הזה רגע בצד, יש קשיים אפילו גדולים מזה. כי זו לא עבודה חודשית עם משכורת בצד. וכל רוח קלילה או קשה מריצה לעצים לבדוק אם הניצנים שרדו. וכל גשם שלא בעונה הוא לא רק מטרד שמלכלך את החלונות שבדיוק-עשיתי-לפני-יום-וחצי-ועכשיו-מטונפים-שוב, אלא סכנה אמיתית לחיטה. וכל מזיק שלא שמו לב אליו בזמן, וכמה תקוות, וכמה אכזבות, וכמה דאגות, וכמה שמחה כשמגיע הבוקר ההוא, והאשכול הראשון הבשיל. או הפרח הראשון שנפתח. או העגבנייה הראשונה שהאדימה.

ואם נהיה כנים לגמרי, את התוצרת אנחנו לא מקבלים ישירות מהם. יש מעשרות למלקטים, ומעשרות לבית האריזה, ומעשרות לשינוע, ויותר ממעשרות למיסים, ובסוף לא נשאר הרבה כל כך – למרות שהם עברו הרבה כל כך. אני לא מכירה אף חקלאי באופן אישי, וגם לא מישהו שחלום חייו הוא להיות חקלאי. אני גם לא יודעת מי כתב את השלט, אם זו התקווה היחידה שאנחנו אוחזים בה בשנות האלפיים וזה בטוח הֶקְשר משעשע קצת באמצע מגפה בריאותית שתופסת את תשומת הלב קצת יותר. אבל ברור שיש את מי להעריך ועל מה להעריך, אז בואו נזכור אותם ונכבד קצת מבפנים בחמישי הזה, בסבב החצילים-פטריות-פטרוזיליה-גזר של לפני שבת. ולמרות שיש יבוא מחו”ל, כן, אני לגמרי מודעת. אבל לזה אין ריח כחולבן.

אחרי הכל, בלי החווה של דוד משה, איפה היינו?… שבת שלום לכולם!

לתמונות משמחות, רעיונות או תגובות – [email protected] (בכותרת ‘דברים שאותי משמחים’)