אף פעם לא אהבתי פרידות,
אף אחד לא נראה לי אוהב.
יש פרידות שיש בהן הקלה ושחרור ויש פרידות שאנחנו ממש מתקשים להפריד את עצמנו ולשחרר…
מה יש בה בפרידה שכל כך מקשה עלינו ?
יש בה אולי פחד?
געגוע?
עצב?
מחשבה שלעולם לא ניפגש עוד?
מחשבה שמשהו משתנה ולעולם לא ישוב?
בעיקר יש בה מעבר ממוכר ללא ידוע,
ממקום אחד לאחר.
אני זוכרת שהילדים שלי סיימו את הגן, האחרונה חביבה שלי עברה לכיתה א’ והלב שלי התכווץ, וממש מצאתי את עצמי בוכה שנגמר שלב בחיי, שלעולם לא יהיו לי יותר ילדים בגן.
היה לי עצוב להפרד מהגן,
להפרד מסטטוס כלשהוא שהגדיר אותי.
במבט לאחור זה נראה אולי מצחיק ולא ממש ברור, אבל עבורי, זה הרגיש כאילו נגמרה תקופה, ותהיתי,
מה זה אומר עלי? ?
מה זה אומר עלי שאין לי יותר ילדים בגן ??
אז זה העניין, שזה לא אומר כלום☺
אלו רק משחקי התודעה בראש שמתעתעים בנו.
זה שיעור עבורנו , ללמוד להנות מפרידות.
לא לראות את הסופים כסופים, לא לראות את ההתחלות כהתחלות, להבין את האשליה הזו ואת ההמשכיות האינסופית.
חשוב לא פחות זה גם לדעת איך להפרד,
כי הזכרון שנשאיר אחרינו יכול לרומם ולעורר געגוע אצל האנשים מהם אנחנו נפרדים, ויכול גם לכווץ ולעורר כעס.
בכל שלב בחיים, בכל מערכת יחסים, מכל סוג שהוא חשוב לדעת להפרד נכון, להפרד חכם.
נעים יותר להתהלך בעולם ולהשאיר אחרינו שובל ניחוחות של בושם שתמיד נעים להזכר בו…
במילה פרידה יש מן המילה “הפרדה”-
כי לכאורה , רק לכאורה, יש לפני ויש אחרי,יש עבר ויש עתיד,יש מצב אחד ויש אחר…
ויש פה עצב שקשה להסביר
וכאב
ופחד
ויחד עם זאת יש גם התרגשות
ושמחה
ורטט של ציפיה
זר פרחים של רגשות שמוגש לפתחנו יחד עם הפרידות.
לדעת להיפרד נכון זה לדעת לקחת את זר הפרחים הזה שמוגש לנו , לשאוף את הניחוחות, לחוש בגוף את הכיווץ וההתרחבות שבאים ביחד,
ולבחור להפרד בהתרגשות.
בהתרגשות של סיום,
בהתרגשות של התחלה,
באפשרויות שנפתחות.
ובהבנה עמוקה, שאין באמת דבר כזה פרידה….
//פרידה- יש דבר כזה ?//
אֲנַחְנוּ נִפְרָדִים
וּבְעֶצֶם גַּם לֹא
כִּי תָּמִיד נִהְיֶה אֶחָד
כִּי תָּמִיד יִהְיֶה בְּךָ מִמֶּנִּי
וּבִי מִמְּךָ
וְחַיִּים שְׁלֵמִים
שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לִחְיוֹת בְּזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל שְׁנֵינוּ
זִכְרוֹנוֹת
שֶׁהֵם בְּעֶצֶם אֲנִי
וְאַתָּה
בִּנְקֻדַּת זְמַן אַחֶרֶת
לָדַעַת לִנְשֹׁם דֶּרֶךְ הַפְּרֵדוֹת
לָדַעַת שֶׁאֵין הַפְרָדוֹת
אֵין גְּדֵרוֹת
יֵשׁ רַק תַּעְתּוּעַ שֶׁל זְמַן
לָדַעַת לְהִתְרַגֵּשׁ לְתוֹךְ זֶה
וּלְתוֹךְ הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה
שֶׁטְּמוּנָה בַּדָּבָר הַזֶּה
לָגַעַת בְּתַעְתּוּעֵי הַתּוֹדָעָה
בְּזַעֲקַת הַ”פְּרֵדָה”
וְלָדַעַת שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ הוּא
זְמַן
אַחֵר
שֶׁבּוֹ הָיִינוּ יַחַד
אֶחָד
וְהוּא אָז
וְהוּא עַכְשָׁו
וְאֵין פֹּה הַתְחָלָה
וְאֵין סוֹף
זוֹ הָאֵינְסוֹפִיּוּת
שֶׁמִּתְמַשֶּׁכֶת…
וּבְתוֹךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה
לְדַעַת פָּשׁוּט,
לְהִתְרַגֵּשׁ
