זה קרה לפני כמה שנים. במחלקה הסיעודית ב”נופי השרון” בנתניה. ערב סתיו אפרורי וחם מנהל בית החולים הגריאטרי הגיע לפגישת הייעוץ השבועית, לאחר שחזר מחופשת הקיץ באיטליה. האחות הראשית חיכתה לו בכיליון עיניים חולים קשים היו במחלקה
במיוחד לגבי החולה שהגיעה בשבוע שעבר למחלקה הסעודית במצב מאוד קשה. הרופא עבר על תיקי החולים לפני שהלך לראותם באופן אישי, במיוחד התעכב על תיקה של החולה החדשה הוא ידע שזה הסוף. לאחר שסגר את התיק פנה לאחות
“אני יוצא לרבע שעה אני כבר חוזר ואז נערוך את הביקור” רינת האחות התפלאה אבל נענתה שתחכה לו.
משלא חזר גם אחרי חצי שעה, פנתה אלי, כמנהלת המוסד, עניתי שאמתין איתה עד שיגיע.
אחרי עוד שעה ארוכה, חזר הרופא כשהוא מחזיק בידו סיר שאדים עולים ממנו ובקבוק יין.
הוא פנה לשתינו
“תביאו צלחות וכוסות ובואו לחדר של רוזליה, זה היה שמה של החולה הקשה.
רינת מילאה את בקשתו ושתינו נכנסו לחדר בו שכבה החולה ,
“מה שלומך רוזליה?” שאל הרופא
“לא טוב, כמו שאתה רואה, חיכיתי לך ידעתי שאתה תהיה פה לעזור לי”
“רוזליה את יודעת חזרתי אתמול מחופשה ברומא, והבאתי משם יין טוב ורביולי אמיתיים מרומא
בישלתי לך אותם ברוטב אלפרדו כמו שאת היית מבשלת לי כשלמדתי אצלך איטלקית לפני שנסעתי ללמוד רפואה באיטליה”.
הוא הסיר את המכסה מן הסיר והריחות מילאו את כל החדר.
חילק לכל אחת מנה, התיישב ליד מיטתה של רוזליה”
והאכיל אותה כף כף והשקה אותה ביין, הוא נשאר לידה עוד שעה ארוכה עד שנרדמה
בבוקר מצאנו אותה ללא רוח חיים עם חיוך על שפתיה.
