זוכרים את הגשם?

טל כהן, זווית

מי בכלל זוכר שרק לפני כמה שבועות דיווחי מזג אוויר היו אלו שפתחו את מהדורות החדשות בכל הערוצים, מצלמות עקבו אחרי טרקטורים צה”ליים שהעבירו תושבים מצד אחד של הכביש, שהפך לנהר שוצף, לצד השני בעקבות השטפונות העזים של ינואר 2020, וההיערכות לפתיחת סכר דגניה זכתה לסיקור נרחב.

נדמה שמשבר הקורונה מחק הכול. עם זאת, התפשטות נגיף הקורונה בעולם, במה שהוגדר כפנדמיה – מגיפה החוצה גבולות בין לאומיים ואף כזו שמגיעה לתפוצה גלובלית, נתפסת כאירוע שמתרחש אחת לכמה עשרות שנים, אך גם החורף הגשום מאוד שהסתיים זה עתה, הוא אירוע שמתרחש, לפחות מבחינה סטטיסטית, אחת ל-100-50 שנה.

שיאי משקעים בדרום הארץ

אחרי כמה שנים שבהן החורף הרגיש כמו חיקוי גרוע של האביב, הגיעה 2020 והזכירה לכולנו איך נראה ומרגיש חורף אמיתי (קר, סגרירי ובעיקר גשום). ההצפות של החורף גבו מחיר כבד – קורבנות בנפש, ונזקים כבדים לתשתיות – אך הגשמים המרובים שירדו בתפרוסת ארצית הביאו לזרימות כמעט חסרות תקדים בנחלים שכמעט והתייבשו בשנים האחרונות, ולעליית המפלס בכנרת ובאקוויפרים – מאגרי מי התהום.

נתוני הסיכום של החורף, שנמדדו בתחנות הגשם ותחנות הניטור השונות שפרוסות לאורכה ולרוחבה של הארץ, מאמתים את התחושה שמדובר היה בחורף עוצמתי ונדיר, שלא נראה כמותו בשנים האחרונות מבחינת כמויות הגשמים ועוצמתן.

לפי דו”ח השירות המטאורולוגי שבדק את המצב עד סוף מרץ 2020, כמויות הגשמים מתחילת העונה היו גבוהות ב-50-20 אחוז מהממוצע העונתי. בממוצע ארצי-מרחבי ירדו למעלה מ-120 אחוז מהממוצע השנתי. המשקעים באזורים מסוימים בדרום הארץ הגיעו ל-232 אחוז מהממוצע (מצפה רמון), 255 אחוז (אילת), ו-336 אחוז (מושב פארן). בחודש מרץ נרשמו בדרום הארץ שיאי משקעים שלא נצפו מאז תחילת המדידות בתחנות אלו.

גם צפון הארץ, מישור החוף והשפלה, והרי המרכז עברו מזמן את הממוצע העונתי. בבית דגן, נכון לאמצע אפריל, ירדו 688 מ”מ, שהם 131 אחוז מהממוצע השנתי, בכפר בלום 710 מ”מ לעומת הממוצע שעומד על 500 מ”מ בשנה (כמעט פי אחד וחצי מהממוצע), ובקיבוץ צובה ירדו 903 מ”מ, שהם 134 אחוז מהממוצע השנתי.

שטפונות עירוניים

בעוד חודש מרץ התאפיין בסופות גשם נדירות שפקדו דווקא את אזור הדרום, הערבה ואילת, את חודש ינואר נזכור בעיקר בגלל השיטפונות בתל אביב, בנהריה ובמישור החוף הדרומי. אותם שטפונות הם עוד דוגמה לכך שכמות גשם מסוימת שיורדת מעל אזור אחד יכולה לגרום לתוצאות שונות לגמרי באזור אחר. בעוד שגשם שיורד בשטחים טבעיים ומחלחלים נספג ברובו, באזורים הבנויים, ובמיוחד באזורים שבנויים בצפיפות גבוהה, רובו של הגשם לא יספג.

בדרום תל אביב, למשל, ירדו בינואר 2020 כמויות גדולות של גשם תוך זמן קצר מאוד. במצב כזה, הגשם לא נספג כמעט בקרקע החשופה המועטה שקיימת, והפך כמעט כולו לנגר עילי (מים שזורמים על גבי האספלט והבטון של העיר). מערכות הניקוז שמתוכננות לעוצמות נגר פחותות בהרבה קרסו אחת אחרי השנייה.

שיפור באיכות מי הכנרת

גם היום, למרות החלק המצומצם שממלאת ימת הכנרת במשק המים הישראלי לעומת המים המותפלים לשתייה ומי קולחין לחקלאות ולתעשייה, מפלס הכנרת עדיין מהווה מעין מדד לחוסנו של משק המים. היעד הנכסף של פתיחת סכר דגניה אחרי כמעט 30 שנה בהן היה סגור נראה קרוב השנה יותר מתמיד. מפלס הכנרת חצה את רף המינוס 209 מטר באמצע חודש אפריל ומאז עלה בעוד כ-10 סנטימטרים נוספים. הקו האדום העליון נמצא בגובה מינוס 208.8 מטר – כלומר, רק סנטימטרים בודדים מפרידים בין מפלס המים לקו האדום העליון.

לשם השוואה, לפני שנתיים התחלנו את החורף עמוק מתחת לקו האדום התחתון וברשות המים הזהירו מירידה של מפלס המים אל מתחת לקו השחור – קו שמעבר לו צפויים נזקים אקולוגיים חמורים, חלקם בלתי הפיכים, לכנרת. “אולם לעת עתה אנחנו רואים שיפור באיכות המים בכנרת, ירידה מסוימת במליחות המים וגם פחות פריחת אצות ציאנובקטריות – ואלו בהחלט חדשות טובות”, אומר ד”ר אסף סוקניק מהמעבדה לחקר הכנרת של חקר ימים ואגמים לישראל (חיא”ל). “אולם, גם אם בשנתיים האחרונות היו לנו חורפים רטובים עם הרבה משקעים, המגמות הכלליות מצביעות על סכנה לרצף של שנות בצורת קשות כמו שהיו כאן בעבר”, הוא מוסיף כדי לצנן את ההתלהבות ממצב הכנרת.

כעת, האתגר של רשות המים הוא לא רק לשמור על מפלס המים באזור הבטוח, מעל לקו האדום התחתון, אלא לשמור על קצב תחלופת מים מספק שיאפשר שליטה על מליחות המים בכנרת. בשנים האחרונות נרשמה עלייה מדאיגה במליחות המים, שחצתה את רף ה-300 מיליגרם כלורידים לליטר (מג”ל) בסוף 2016 והגיעה לשיא בסוף 2018 – מעל 320 מג”ל (הריכוז המירבי המותר לפי תקנות מי השתייה הוא 400 מג”ל). כעת, ריכוז הכלורידים ירד מעט ונע סביב 280 מג”ל, אך כדי לשמור על ערך זה יש לדאוג לא רק לכניסה של מים טריים לכנרת אלא גם ליציאה שלהם. תחלופת מים משמעותית היא שמאפשרת סילוק של מלחים מהאגם, ובהעדרה ריכוז המלחים ימשיך לעלות.

המים והקורונה

מגפת הקורונה, שמשפיעה על כלל ענפי המשק בישראל, הביאה לשינויים דרמטיים בשגרת החיים של כולנו. רואים את זה מדי יום במפת הפקקים, אך גם בצריכת המים הביתית. בעוד שלפני התפרצות מגפת הקורונה חלק גדול מהציבור העביר שעות נכבדות משעות היממה באזורי תעשייה, משרדים ומסחר, כיום, ובמיוחד בימי הסגר המחמירים, הציבור הצטמצם לדל”ת אמותיו. לאור העלייה בצריכת, כמויות המים שמגיעות למכוני טיהור השפכים גדלו וכך גם הקולחים – השפכים המטוהרים שמסופקים בשגרה לחקלאות. זה קורה בזמן בעייתי במיוחד, שכן לאור המשקעים הרבים שרק עכשיו מראים סימנים של דעיכה, הביקוש לקולחים הוא בשפל. כאשר יש עודפי קולחים ולאור המחסור במאגרי קולחים, יש לצפות שההזרמה של הקולחים המטוהרים לים תגדל משמעותית השנה. להזרמת קולחים שלישוניים ושניוניים בנחלי החוף יש השלכות אקולוגיות משמעותיות על המערכות האקולוגיות של נחלי החוף, שכן אין מדובר במים שפירים אלא במים המכילים שיירים (בריכוזים הנמוכים משמעותית מביוב גולמי) של מגוון חומרים כגון חנקן, זרחן, ומגוון מיקרו-אלמנטים נוספים.

הכתבה הוכנה על ידי “זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה”.