“חזרה לשגרה” , צמד מילים שאנחנו מכירים, במיוחד כאן בארצנו הקטנטונת,
אבל ממתי זו שגרה, כשלומדים חצי שבוע, עם חצי כיתה, עם חצי מהמורים?
כשאני לא יכולה לחבק את החברות הטובות מהכיתה וצריכה לשמור על שני מטרים מרחק מהן?
ממתי זו שגרה, בה אבא לא יכול להיכנס איתי לגן ולצייר איתי ציור?
ממתי זו שגרה שאמא באה לקחת אותי הביתה באמצע היום ואנחנו אוכלים צהריים בבית באמצע השבוע?
מעכשיו.
מעכשיו, אנחנו בשגרה לא שגרתית, לומדים את ההתנהלות, צעד אחר צעד, כשלא פשוט לנו לחיות במצב של אי וודאות.
כל אחד ואחת מאיתנו, חווים את התקופה הזו, קצת אחרת וגם קצת דומה. לכל אחד מתחים משלו, דאגות וחששות משלו, כוחות על משלו. אי אפשר להשוות בין כולנו ולקבל המלצות קולקטיביות לאמץ שיהיו נכונות לכולם
אבל הנה שלושה דברים, שיש לנו במשותף, שיעזרו לנו להבין את חזרה לשגרה כזו, בעזרת הכוחות שקיימים בכולנו, שיש לנו כבני אדם:
כוח ההסתגלות:
כולנו יצורים סתגלניים, כבר מזמן הבנו, שמי ששורד זה לא החזק ביותר, אלא המותאם ביותר, מה שמראה שהיכולת להסתגל, להתאים את עצמנו למצבים, חשובה על מנת לשרוד. תראו מה קרה לנו בתקופה הזו: גם ההנחיות להישאר בבתים, לא להיפגש עם חברים ומשפחה, שכנים ואהובים, לא להתכנס יחד לחגוג חגים, גם אם ההנחיות האלה, לא התקבלו בצהלות שמחה, הנה, התמודדנו. זה לא היה כמו שהכרנו, אבל עברנו את פרעה וגם את זה.
גילינו גמישות, בתוך האי וודאות, מצאנו מה כן בשליטתנו, מה כן אנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש ביחד, הצלחנו אפילו לראות כמה דברים חיוביים בתוך המצב ואנחנו יודעים בוודאות, שהאי וודאות זה מה שיש פה עכשיו. זה וודאי.
והנה הזדמנות מצויינת, גם ללמד את ילדינו את כוח ההסתגלות, למצוא מקומות בהם אנחנו זוכרים איך הם הסתדרו, עזרו, התקדמו והתפתחו בכל מיני תחומים : יש מי שנגמל מחיתול, יש מי שלמד לעזור לאחותו הקטנה במקום לריב איתה, יש מי שלמד איך לריב ואיך להשלים, כי היה לו הרבה זמן להתאמן על זה. אנחנו ההורים, תפקידנו, להיות ספר הזכרונות של הכוחות והמיומנויות שסיגלו ילדינו לעצמם, גם בתקופה הנוכחית וגם לפניה ולהזכיר להם, שהם יודעים להסתדר, שהם כבר הסתגלו לכל מיני שינויים והנה עוד מצב להסתגל אליו. תפקידנו, גם להדגים להם, את דרך ההסתגלות שלנו, איך אנחנו מגיבים לכל שינוי, שמועה, הוראה מבאסת, דאגה, הם מסתכלים עלינו ולומדים הכל, בלי שנצטרך ללמד, להסביר, אנחנו מדגימים דרך התנהלותנו, את היכולת החשובה : להסתגל.
תזכירו להם: איך השתלבת יפה בגן בתחילת השנה, איך מצאת לעצמך חברות חדשות בתיכון שעברת אליו, איך היית הראשון שהתיידד עם השכנים, כשעברנו דירה. תזכירו להם וגם לעצמכם. יש לנו כוחות, יש לילדינו כוחות, אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו שגם בתוך האי וודאות. נסתדר
כוח נוסף שיש לנו, א.נשים, הוא כוח היצירתיות.
בתוך סיטואציות שונות, בני אדם יודעים ליצור, לגלות, אנחנו נולדים עם יכולות שונות, חבילה שקיבלנו לחיינו, היצירה היא איך אנחנו משתמשים ביכולות האלה, מה אבנה מכל הכלים שיש לי, כמה אתן לעצמי להתנסות בכל יכולותי? כל כך הרבה רעיונות יצירתיים צצו, בדרכנו להתמודד עם המצב, להיטיב עם עצמנו, מספיק להסתכל על המהירות שמסיכת הפנים, שינתה את פניה, מחתיכת בד על הפנים (תרתי משמעJ), ליצירת אומנות והתבטאות אישית, איך רחוב, חגג ביחד את יום העצמאות, איך המורים עברו ללמד למידה מקוונת ולמדו להשתיק כיתה בלחיצת כפתור.
גם את הכוח הזה, עלינו להעריך ולדעת שברגעי משבר הוא עומד לטובתנו, חוזרים לשגרה לא ברורה? כוח היצירתיות שלנו על זה, נדע לאט לאט מה זה אומר, נלמד ללהטט את העבודה שוב, לפי זמנים בהם הילדים במסגרת, נמצא איך לבקר את סבא וסבתא יותר פעמים ויותר קרוב מהמרפסת לרחוב,
וגם פה, כדאי למצוא את המקומות בהם ילדינו גילו יצירתיות ולומר להם משהו על זה. כשאנחנו ההורים, מצביעים על יכולות, הילד לומד להסתכל עליהם גם, לומד לומר לעצמו, וואלה, באמת חשבתי על רעיון יצירתי ואבא ממש התלהב ממנו.
ועוד כוח, שכדאי שנהיה מודעים אליו, כוח הבחירה
לא לא, אני לא מדברת על: “אתה בוחר להיעלב, זו בעיה שלך”. אני גם לא מדברת על “לבחור לראות את הטוב”, קשה לראות את זה כבחירה כשמשהו קשה לי ,פוגע בי, מדאיג אותי. אבל כן כדאי שנבין שהפרשנות שיושבת לנו בראש על דברים, המחשבות שלנו, שהאמת, מתגלות כ-די אוטומטיות ופחות “נבחרות”, הפרשנות הזו לפעמים מפריעה לכוח היצירתיות לעבוד. אם אני מתעצבנת עכשיו על ההודעות הסותרות מהממשלה, על הגננת שהחליטה שהיא לא פותחת את הגן, אם אני מודאגת איך הילד שלי יסתדר, זו כרגע תהיה המחשבה היחידה שיש לי בראש וזה, פחות מקדם רווחה נפשית. כדאי לשאול את עצמנו מידי פעם: האמנם? האם באמת מה שאני חושבת זה הדבר היחיד הנכון? ואם אנסה לחשוב על הסיטואציה דרך העיניים של הגננת, הילד שלי, השכנה, אולי תהיה לי שם מחשבה חדשה, מחשבה מועילה, שתקדם את היצירתיות שלי, את כוח ההסתגלות שלי, כך שתהיה לי יותר רווחה נפשית, לראות עוד אפשרויות, לבדוק, על מה ועל מי כן אני יכולה לסמוך, מה מרגיע אותי וגם להיזכר, איפה מצאתי את עצמי מרוצה מההחלטות, סומכת על הילד שלי, הבחירה, לבדוק עוד מחשבות, מלבד האוטומטיות שאנחנו רגילים לחשוב, הבחירה הזו, מעודדת ומאפשר הסתגלות טובה יותר למצבים מאתגרים.
כשכלום לא ברור, כשהעתיד בערפל, ברור לנו עדיין, מי אנחנו, מה הכוחות שיש לנו להתמודד ועלינו להיות יבשה בטוחה עבור ילדינו, בתוך הים הסוער מסביבנו. יש לנו פה יופי של הזדמנות, ללמד גם את ילדינו, את הכוחות שלהם, שיצרפו לתרמיל הגב שלהם, כשהם יוצאים למסעות באי הוודאות.
